:: עלייתה ונפילתה של ה- XFL ::

במשך הרבה שנים התנהלה לה ליגת הפוטבול האמריקאית (NFL) על מי מנוחות. לכאורה – הכל נעים, הכל שמח. מי כמונו נהנים לשבת על הספה עם בירה, קצת טורטיות ורוטב גוואקמולי חריף כמו הגיהנום, ולראות אנשים טיפה יותר רזים מאיתנו הולכים מכות בשידור חי. עד כאן הכל טוב? בטח טוב. כל מה שצריך זה שאוקלנד ריידרס (אוקלנד ריידרס היא קצת כמו הבית"ר ירושלים של ה- NFL, עם שחקנים מלוכלכים ואוהדים שרוטים) תזכה בסופר-בול, וחיינו יהיו מושלמים. אז זהו, טוב כמו ממשלה של 80 שרים. משהו רקוב בממלכת ה- NFL, ומיד נבין מה.

משהו רקוב בממלכת הפוטבול

לאורך השנים, הרייטינג של שידורי ה- NFL הולך ומתדרדר. קשה לשים את האצבע על זה, אבל אנחנו ננסה (יש מעט דברים שאנחנו יותר אוהבים מאשר לשים אצבעות על דברים). אפשר להתחיל עם השחקנים. בשנים האחרונות השחקנים של ה- NFL נהיו מן שילוב בלתי אפשרי בין פרימדונות מטורפות לפושעים מסוממים ואלימים. כל שנה מואשמים יותר ויותר שחקנים בעבירות אלימות, אונס ואפילו שוד. במחקר שנעשה על השחקנים ששיחקו בעונת 1996-7, התברר כי 21 אחוז מהשחקנים היו מעורבים בפשעים רציניים, וכוכב הסופרבול של שנה שעברה, ריי לואיס, יצא בעיסקת טיעון ממשפט רצח (גורם לנערות ליווי להראות כמו בוטנים, הא?). תוסיפו לזה את המעבר המטורף של שחקנים בין קבוצות, את ספר החוקים שבהשוואה אליו חוקי מדינת ישראל נראים כמו מדריך כיס לשטיפת כלים ואת העובדה שמדי פעם בעלי קבוצות פשוט לוקחים את הקבוצה ועוברים עיר תמורת סכום כסף מספיק גדול, ותבינו שהמצב לא בדיוק מזהיר.

עם כל זאת, כנראה שהבעיה מספר אחת של ה- NFL בשנים האחרונות הנה ההגנות. רוב קבוצות הליגה הפכו למפלצות הגנה שלא היו מביישות את נבחרת גרמניה של פרנץ בקנבאואר. מעט הקבוצות שכן משחקות התקפה (כמו מיניסוטה וייקינגס עם רנדי מוס הנהדר) לא מצליחות להגיע לשלבים הגבוהים, ואם לסכם את זה במונחים ישראליים – אין מספיק גולים.

וינס כוכב עליון

כאן נכנס לתמונה דוד העונה לשם וינס מקמאן (הוא לא באמת דוד שלנו, אתם יודעים? זה מטבע לשון). וינס מקמאן הוא הגאון המרושע שמאחורי ה- WWF. לאלה מאתכם שעדיין חושבים שה- WWF (מה שקוראים בארמית 'רסלינג') זה שידורים מטושטשים של משפחת ואן-אריק בלבנון, שיתעורר. ה- WWF זו אימפריה שיווקית בסדר גודל של מקדונלדס. שידורי טלויזיה עם רייטינג מטורף (כמעט כמו ליגת מי-עדן בכדורעף), מוצרים נלווים, עיתונים, אתרי אינטרנט ואפילו בחורות. החל מ- 1999 ה- WWF נסחרת בבורסה, עם שווי שוק של 204 מיליון דולר ו- 720 עובדים. לפני מק'מאן, ההיאבקות המקצועית היתה מחולקת לאזורים, כאשר בכל אזור שלט אמרגן מסוים. וינס שלנו היה הראשון שהלך על תחרויות ארציות באמת. לא הרבה אנשים אהבו את מה שהוא עשה, אבל הילד הראשון שקנה חולצה של האלק הוגאן, הוכיח שמק'מאן גאון בשיווק.

אז בא דוד וינס ואומר – למה שלא נקים ליגה פוטבול חדשה? לליגה נקרא XFL (ה- X בא לסמן Xtreme, למרות הכחשות מאוחרות יותר), והרעיון יהיה – פחות חוקים, יותר מכות, שידורי טלוויזיה יותר טובים והכי חשוב – מעודדות קוסיות.

יאמרו נא קוראינו חדי העין – אבל גם היום המעודדות קוסיות. אז זהו – לא עד כדי כך. בליגה של היום המעודדות לא יושבות בבגדי ים בג'קוזי בתוך האנד-זון, וב- XFL כן. הבנתם את הרעיון? ב- XFL צלמי הטלוויזיה מתרוצצים בתוך המגרש (עם קסדות), השחקנים הם נפלים שאין להם מה להפסיד (אף מלה על מפלגת העבודה), ועל המעודדות עוד נדבר.

לא הליגה של אבא שלך

בואו ננסה להכנס לפרטים של ליגת ה- XFL. נתחיל בסיום המשחק. יש דבר יותר מבאס ממשחק של שלוש שעות שנגמר בתיקו? (אולי עונת כדורגל של 39 מחזורים שנגמרת באוהדים מעוכים?) אז ב- XFL אין תיקו. אם משחק נגמר בתיקו, הולכים למן דו-קרב של שתי הקבוצות. לכל קבוצה יש מספר דקות להבקיע כמו שיותר טאצ'דאונים שהיא יכולה מקו עשרים היארד. מי שמבקיעה יותר – מנצחת. מעין שילוב של הוקי ושער הזהב.

שינוי נוסף היה שאין יותר "פייר קאט'ץ". פייר קאט'ץ הוא מצב בפוטבול בו קבוצה אחת בועטת את הכדור, והקבוצה שתופסת בוחרת שלא לרוץ איתו ולהסתכן במכות. או אז מסמן השחקן התופש "פייר קאט'ץ", והמשחק מתחיל מאותה נקודה. לפי ה- XFL – זה חוק של נקבות. חפסת את הכדור – תילחם עליו.

שמות הקבוצות ב- XFL הם שמות של פושעים ומורדים – המניאקים של ממפיס, שדי סן-פרנסיסקו, פורעי החוק של לאס-וגאס, וכו'.

בואו נחזור למעודדות. הפרומואים של ה- XFL, והאתר שלה הראו לנו את כל אחת מהמעודדות, בתמונות צנועות כמעט כמו הצילומים של יעל בר-זוהר בזנזיבר (שמתם לב איך הקמפיין הזה נהפך כבר למיתוס? אם "פלפל" מוציאים מחר חוברת עם כל התמונות בתשלום, הם עושים יותר כסף מכל בגדי הים שהם מוכרים בשנתיים), כולל סרטי וידאו בו מבלות המעודדות בחדר ההלבשה של הקבוצות, כשהן מחליפות בגדים.

תוסיפו לזה שהכרטיסים למשחקים היו ממש בזול. היום לקנות כרטיס למשחק פוטבול יכול להגיע למאות דולרים (בעונה הרגילה! כמעט כמו משחק נבחרת בכדורגל), וזאת בהנחה שלא כל האצטדיון מכור למנויים בלבד (תנסו להשיג כרטיס למשחק של הג'יאנטס. זה יצחיק הרבה אנשים). מה יעשו האנשים הפשוטים? ילכו למשחקים של הליגה הפשוטה, שגם נערכת בזמן שבו ה- NFL בחופש.

אז יש לנו בנות, מכות ובזול. האם יש איזה שהוא נער מתבגר בגילאים 12-18 שיכול לסרב לכזה דבר? אז זהו – שכן.

צוללים קדימה

ה- XFL התחילו בגדול. השידור הראשון, ב- 4 לפברואר (שבוע אחרי הסופרבול), בין ניו-יורק היטמן ללאס וגאס אאוטלוס, עשה רייטינג של 10 נקודות (שזה בערך עשרה מיליון בתי אב). כולם מיהרו לקרוא לוינס מק'מאן גאון, וכל עשרות הפרשנים, המאמנים והספורטאים שלעגו לרעיון נאלמו דום, שלא לומר בלעו את הקסדות. המשחק הראשון היה חגיגה טלוויזיונית של שלוש שעות, כשהמעודדות מראיינות אוהדים ביציעים, והמצלמות מראות מה קורה בחדר ההלבשה במחצית. כמובן שהקוורטר-בק (רכז המשחק, לאלו מכם שלא מבינים פוטבול ובכל זאת הגיעו עד לפה) של אחת הקבוצות גמר על הספסל עם זעזוע מוח, והפרשן (לא אחר מאשר ג'סי "הגוף" ונטורה, מושל מינסוטה בהווה ומתאבק WWF בעבר) טען שהוא חנון ופחדן כי הוא לא ממשיך לשחק. בקיצור – שוס.

אבל אז הגיע השבוע השני. בשבוע השני גרף המשחק רק רייטינג של 4.8, ומתוך 35,000 הצופים שהגיעו לראות את ה- Los Angeles Xtreme (באצטדיון שיכול להכיל 100,000 צופים) מעטים נשארו עד לרבע הרביעי. במשחק ששודר יום אחרי, בין ניו יורק היטמן ובירמינגהם בולטס, רק 6000 צופים נשארו עד הסוף באצטדיון הג'אינטס הקפוא, שיכול להכיל 60,000 צופים.

המגמה לא השתפרה ככל שהשבועות חלפו. הרייטינג הלך וצנח, וככל שהתקדם הזמן, הצליח להשיג כמה שיאים שליליים מאז שאי פעם התחילו למדוד רייטינג (כמו ערוץ 33, רק באמריקאית). את משחק האליפות, שנערך ב- 21 באפריל (לוס אנג'לס אקסטרים ניצחה), ראו 75 אחוזים פחות ממה שראו את משחק הפתיחה. הרייטינג הסופי היה 2.1, שמיקם את התוכנית במקום ה- 93 (והאחרון) מבין כל תכניות הפריים-טיים.

לא נעים. ה- WWF ו- NBC רשמו כל אחת הפסד של 38 מיליון דולר. (לא צריך לדאוג להם יותר מדי, זה יורד להם ממס הכנסה), והכריזו על מות הליגה.

מה עושים המתבגרים בלילות

אז מה קרה? איך יכול להיות שכל הסיפור הזה נפל, שלא לומר קרס כמו אולם חתונות? אפשר לנסות לחשוב על הרבה סיבות – העובדה שהשחקנים ששיחקו ב- XFL היו נפלים (פשוטו כמשמעו) שלא הצליחו להתקבל ל- NFL. בחלק מהמקרים אלה היו שחקנים שכנראה לא היו מצליחים להתקבל לליגה למקומות עבודה. יכול להיות שזו העובדה שה- NBA הלך והתחמם, וה- NCAA (ליגת המכללות) הגיעה לשלבים המכריעים.

אבל רוב הפרשנים מאוחדים בדיעה שמה שהפיל את ה- XFL היה פשוט מאוד שיבוץ רע בלוח המשדרים. נשמע מופרך? בואו נסתכל על המספרים. מצד אחד, ה- XFL שודרה בשמונה בערב מוצאי שבת (תחרות קשה ל"רואים עולם"), שבאופן מסורתי היה "בית קברות לרייטינג". מצד שני, קהל היעד של ה- XFL הוא מאוד, אבל מאוד מוגדר. מדובר בגברים, בין גיל 12 לגיל 24. הבעיה? האנשים האלה פשוט לא בבית במוצאי שבת (כמו שמתבגרים צעירים בארץ לא נמצאים בבית ביום שישי בערב. אולי לאחרונה כן). לפני ה- XFL נמצא שסך כל האנשים מהחתך הזה שנמצאים מגיע בקושי ל- 2 מיליון (לכל רשתות הטלוויזיה ביחד). זאת אומרת שה- XFL היה צריך לקחת את כל האנשים האלה ולהכפיל את המספר שלהם בערך פי שלוש על מנת לעמוד בתחזיות. בשנה שעברה ה- NBA ניסו לעשות משחקים ביום שבת, אבל כשמשחק בין הלייקרס וסן-אנטוניו ספרס (מי?) משך רק רייטינג של 2.7, מתוכו 1.2 בקרב גילאי 18 עד 49. אז אם ל- NBA הנוצץ והמשומן לא הלך, למה שזה יילך ל- XFL?

זה מה שנשאר

אז ה- XFL מתה לא ברעש גדול, כי אם ביבבה דקה. מה נשאר לנו מזה? אין ספק שלא מעט דברים מה- XFL יפעפו לתוך ליגת ה- NFL הגדולה והשמרנית. החל בטכניקות צילום חדשות, וכלה בהבנה שהגיע הזמן לשנות קצת את השיטה. לכל השאר נשאר רק לעשות שלל פרודיות לענפי ספורט אחרים, כמו XBA (שבו מותר לעשות שמונה צעדים לפני שנשרקים צעדים, ורק עברות על שחקנים שיושבים על הספסל נשרקות), XGA (על משקל PGA, סבב הגולף למקצוענים, רק שפה משחקים גם הגנה, על ידי שימוש במחבט), וכמובן – מי רוצה להיות קסיליונר, בהנחיית כרמן אלקטרה (בעירום חלקי) עם שאלות כמו – מה מתנת היומולדת הכי טובה לגבר? (התשובה – אורגיה).