@כותרת:

@משנה: על הקרבה המטרידה משהו בין סקס וסרטי ג'יימס בונד.

@קרדיט: פוסי צור

@רציף: יש לא מעט שיקבילו את סרטי ג'יימס בונד לפיצוחים. אין לזה ערך בריאותי ראוי לציון, מדי פעם יוצא לך גוש מלח כמו ג'ורג' לזנבי, אבל מה לעשות – גבר צריך מדי פעם פיצוחים. ההשוואה במקומה, אבל השוואה יותר מעניינת (וכנראה גם יותר קרובה לנמשל) היא ההשוואה לסקס. בואו נחשוב על זה ביחד – לכולנו היו שתי תקופות בחיי הבונד שלנו – סרטי הבונד שראינו כילדים תמימים עם עיניים פעורות לרווחה, מאמינים לכל דבר שרואים, וסרטי הבונד שראינו (ואנחנו עדיין רואים) כמבוגרים ציניים משהו, מרירים גם משהו ויודעים שזה ככה רק בסרטים. הגישה שלנו לסקס התפתחה די באופן דומה – בהתחלה חשבנו שזה הכל בחיים. רק רצינו להגיע לרגע שבו זה יקרה. מדי פעם ראינו אצל חבר סרטים כחולים, והאמנו שגם לנו יהיה בכזה גודל (זה עוד יגדל!). כשגדלנו, הקרחנו, השמנו וכבר חווינו סקס, שום דבר לא נראה אותו דבר. אנחנו כבר יודעים שכל סיפורי הסטוצים האלה זה כאב ראש אחד גדול, כבר עשינו את זה בכל התנוחות ובכל הצורות ובסוף – זה תמיד נגמר אותו דבר. רק דבר אחד לא השתנה – אנחנו עדיין מקווים שזה יגדל.

ההשוואה לא נגמרת כאן. עכשיו כשרק אנחנו כאן, זה הזמן להודות – עם השנים אנחנו לאט לאט מבינים שבסוף היום סקס זה רק סקס. לא יותר. יש משחקי הכנה יותר מעניינים, יש כאלה פחות מעניינים אבל איך שלא תסובבו את זה (תרתי משמע) בסוף יש אקט של חדירה (לאן שהוא), קדימה-אחורה, קדימה-אחורה והופ – זה נגמר. סרטי בונד זה אותו דבר – לא משנה מי הרשע, איזו חיית מחמד הוא מחזיק (יכול להיות חתול פרסי, יכולה להיות גרייס ג'ונס), אפילו לא משנה מי משחק אותו (אלא אם כן זה ג'ורג' לזנבי, כאמור) לכולנו ברור איך זה ייראה בסוף. בונד יסתתר איפהשהוא, בעוד M המודאג (או המודאגת) מחפש אחריו, ולבסוף הוא יימצא כשהוא עם הקוזינה התורנית של אותו סרט.

יש משהו ברמה שבה סרטי בונד צפויים שמושך אותנו שוב ושוב. כמו סקס חוזר עם אקס-מיתולוגית (מה שקורין – רה-זיוניון). נכון, אנחנו אוהבים לגוון עם סרטי אקשן חדשים ושונים (בסקס זה רלוונטי רק ללא-נשואים מבינינו). לפעמים בא לנו על בונד לצעירים סטייל XXX עם וין דיזל, באותה המידה שלפעמים חיילת צעירה במדים גורמת לנו לחולשה לא מוסברת. לפעמים בא לנו דברים קצת אקזוטיים ושונים, ואז אנחנו רואים סרטי פעולה הונג-קונגיים, או לחילופין מנסים (בצורה הכי עילגת שאפשר) להתחיל עם איזו תיירת בעלת הבעה שהייתה מביישת פרה. אבל בסוף – אנחנו רוצים את המוכר והטוב. אנחנו יודעים בדיוק איזה קולות האקסית עושה, יודעים איפה לגעת בשביל להשיג את התוצאות, ולא פחות חשוב – גם היא יודעת איפה לגעת בשביל לעשות לנו טוב. יוצרי בונד, ייאמר לזכותם, למדו איפה לגעת בשביל לעשות לנו טוב, והם לא מנסים שיגועים חדשים – הם נותנים לנו מה שאנחנו רוצים, בעיתוי הנכון, וכמו האקסית המיתולוגית – הם לא מבקשים מאיתנו שום דבר. לא צריך להישאר עד הבוקר, אין צורך להתחבק אחר כך תוך ספירה חרישית של מספר הדקות המקובל לפני שאפשר להזמין מונית, שום דבר – תבואו, תראו את הסרט, תקבלו את הפיצוצים / בחורות / שנינויות בגרוש ותלכו. אין צורך לקרוא ביקורות וניתוחים על הרבדים הסמויים ביצירה, כי אין.

בשורה התחתונה בונד, כמו סקס, הוא דבר נחמד. לא הדבר הכי חשוב בעולם, אבל בלעדיו – מה שווה כל השאר?