@כותרת:

העתיד הדיגיטלי

@קרדיט: יריב צור

@ביניים:

@רציף:

בזמן שרובנו מתנהלים בכבדות בחיי היום-יום בין תשלום משכנתא אחד לשני, נסיעה שנתית לחו"ל וקיטורים יום-יומיים על פוליטיקה, יש קבוצות של אנשים שכל מה שהם נדרשים לעשות זה לחשוב ולהמציא את העתיד שלנו. לא, לא מדובר בחברי הכנסת שלכם (בכל זאת, צריך לחשוב קצת קדימה), מדובר באנשים ששייכים למעבדת המדיה של MIT. MIT, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם בכלל, ובתחום מדעי המחשב בפרט, מחזיקה מאז 1985 קבוצה ייחודית של חוקרים שמתעסקים בדברים מאוד לא שגרתיים. כמה לא שגרתיים? מספיק להסתכל על דרישות הקבלה – "דגש על יצירתיות", "יכולת תכנות מוכחת או יכולת עבודה עם חומרה". "רצוי רקע אקדמי לא שגרתי, חדשני או עצמאי". הבנתם את הרעיון.

@ביניים:

שמות גדולים, כוונות טובות.

@רציף:

האבא הרוחני של המעבדה הוא לא אחר מאשר פרופסור ניקולס נגרופונטה. לרובנו השם לא אומר כלום. לכל מי ששוחה בביצת האינטרנט זה שם שמעורר תגובה רגשית כמעט כמו שהשם "פלה" עושה לשוחרי הכדורגל. מדובר באחד האנשים שחזו את הגידול המדהים של רשת האינטרנט, שכתב ב- Wired, בימים שעוד היה המגזין החתרני של הקהילה (אי שם ב- 1993). בספרו Being Digital משנת 95', נגרופונטה חזה עולם מקוון כולו, עם מיליארד משתמשי אינטרנט עד שנת 2000. הוא חזה את המעבר לשידורים אנלוגיים (כל מנויי הכבלים הדיגיטליים והלווין יכולים להגיד לו תודה), את חוסר התוחלת שבצנזורה על מידע, את בעיות זכויות היוצרים באינטרנט, בעיית הפרטיות ואפילו את תופעת ההאקרים. הספר גרם לדאגלס אדאמס (מחבר "מדריך הטרמפיסט") לומר – "נגרופונטה מדבר על העתיד בכל הסמכותיות של מי שבילה שם הרבה זמן".

הרעיון של נגרופונטה היה להקים מעבדה שתשלב בין הרבה גישות שונות (מה שהיום אוהבים לקרוא "אינטרדיסציפלנרי") לחקר כל מה שחדש ומעניין בעולם הדיגיטלי. בעשר השנים הראשונות הכיוון היה הפשטה – נתייחס לכל סוגי המידע השונים שאפשר לדמיין – טלוויזיה, רדיו, עיתונים, ספרים וכו' בצורה דיגיטלית. ננסה למצוא מכנה משותף, שמאפשר לנו לגשת לכולם באותה צורה. היום, יותר מחמש עשרה שנים אחרי אנחנו קוראים לזה "מולטימדיה".

אחרי עשר שנים נגרופונטה הכריז שהתחום הזה מוצה. הגיע הזמן להתעסק בדברים חדשים, שבהם מתעסקים עד היום.

@ביניים:

דברים שחושבים

@רציף:

תכניות המחקר במעבדה (הכוללת משהו כמו 220 חוקרים וסטודנטים ברי-מזל) מחולקות לחמש קטיגוריות עיקריות, שכל אחת מהן גורמת לחנון המחשבים הממוצע להזיל ריר: "מעבדה חיה", קטיגוריה של פרויקטים שנועדו לאפשר תכנון של מבני העתיד, "חיים דיגיטליים", קטיגוריה של פרויקטים הבוחנים את הממשקים שיתאימו את עצמם אלינו במקום ההפך, "אומות דיגיטליות", קטיגוריה הבוחנת כיצד טכנולוגיה חדישה יכולה לפתור בעיות חברתיות, "מידע: מאורגן", קטיגוריה שמנסה לפתור את אחת הבעיות היותר מטרידות שנפלו עלינו בעקבות "מהפכת המידע" – איך לעזאזל מארגנים את כל המידע הזה, ואחרונה חביבה – "דברים שחושבים" – קטיגוריה שבוחנת הכנסת יכולות תקשורת וחישוביות לעצמי יום יום, כמו צעצועים (עוד נגיע אליהם בהמשך), מחשבים סופר-זולים, כלי נגינה חדשניים ועוד. כל אחת מהקטיגוריות האלה מספיקה בשביל לגרום לעבדכם הנאמן לכרות את יד ימין כדי להצטרף, אבל ברגע שמתחילים לראות איזה פרויקטים ספציפיים מתכננים לנו במעבדה – גם שתי הרגליים באות בחשבון.

רשימת כל הפרויקטים במעבדה היא באורך של תשעים ואחד עמודים, ומכילה 310 פרויקטים שונים. מטבע הדברים, לא נוכל לעבור כאן על כולם, בעיקר כי יש במעבדה הרבה פרויקטים מאוד טכנולוגיים שצריך להיות מהנדס אלקטרוניקה עתודאי בטכניון בשביל להתלהב מהם, כמו מדי תאוצה למיקרו ונאנו גרביטציה, מוליכים סופר-זולים ("מודפסים בעזרת תמיסה של נאנו-קריסטלים מקדמיום סלניד", שאלוהים ישמור), לשמחתנו, יש פה לא מעט פרויקטים שידברו לכולנו, ואולי בעוד כמה שנים גם ישמשו את כולנו.

@ביניים:

לו רק היית קצת יותר המורה שלי

@רציף:

אחד התחומים היותר מעניינים שמתעסקים בהם הוא נושא הלימוד. אם חושבים על זה – כל הקונספט של לשבת בכיתה על כיסאות מייבשי עכוז, להאזין למורה שמסבירה דברים על הלוח ולהעתיק אותם בשקדנות למחברת בעזרת עט או עיפרון הוא שחזור די מדיוק של כיתת הלימוד מהמאה ה-18 והלאה. אמנם – המורות היום משתמשות בטושים מחיקים במקום גירים, והתלמידים כותבים בעט על נייר ממוחזר במקום לכתוב עם נוצה וקסת, אבל הרעיון זהה. במעבדת המדיה של MIT יש קבוצה שלמה של חוקרים שמנסה לפתח את הכיתה של הדור הבא – החל בתיאוריות לימודיות חדשות (בניית ידע במקום לימודו), דרך גישות חדשות ללימוד שירה, וכלה ב- LogoWorlds, פרויקט מרתק המאפשר לילדים להגדיר עולמות עם חוקים משלהם, שלא בהכרח תואמים את חוקי הפיסיקה. ברגע שיש להם עולם עם חוקים שכזה, הם יכולים להכניס לו מידע בעזרת סנסורי חומרה קטנים, ואפילו להשתמש בגוף שלהם כקלט על ידי תנועות על משטח מיוחד. התקווה היא שלימוד חוקים מכניים שונים תהפוך ליותר אינטואיטיבית ברגע שילדים יבינו אילו משמעויות יש לחוקים על עולם מסוים. פרויקט מדהים נוסף הוא Toy Symphony, אשר נועד לשנות לחלוטין את הדרך בה ילדים לומדים מוסיקה – מחלקים לילדים צעצועים מוזיקליים שפותחו במעבדה, ובשיתוף עם מוסיקאים מפורסמים ותזמורות מעודדים אותם ליצור את המוסיקה של עצמם.

@ביניים:

אלוהים הוא די.ג'יי.

@רציף:

באופן כללי, מוסיקה מקבלת דגש רב במעבדה. יש פרויקט מאוד מסקרן של "רובוט די.ג'יי", רובוט שיודע ליצור טראקים של היפ-הופ, כולל מיקסים, סקראצ'ינג, רק בלי שרשראות הזהב והבחורות בביקיני שתלויות על כל יד. יוצרי הפרויקט מרשים לעצמם להשוויץ: "הרובוט גרם לעניין, קנאה ושנאה אצל מיטב הדי.ג'ייס בתחום", נו שוין. פרויקטים נוספים בתחום כוללים רמקולים כיווניים, כאלה שרק מי שהם מכוונים אליו שומע אותם (תחשבו איזו הקלה זו תהיה במשרד, לא תצטרכו לשמוע גלגל"צ מהרדיו הישן של זה שחולק איתכם את החדר), פרויקט שמנסה ליצור אולפן הקלטות וירטואלי, שבוא אומנים ממקומות שונים גיאוגרפית יוכלו להקליט ביחד שירים, ואולי האפליקציה הכי שימושית – חיפוש שירים באינטרנט על פי תווים שהמשתמש מזמזם. כמה פעמים רץ לכם שיר בראש ולא היה לכם מושג איפה לחפש? נותר רק לחכות שזה יעבוד...

@ביניים:

@רציף:

עם כל הכבוד לחינוך, קהילה ושאר ירקות, מה כל החברים האלה עוזרים לנו בפקק? אז זהו. יש קבוצה נוספת של חוקרים שמתעסקת במכוניות העתיד. לא כל כך באיך לשפר ביצועי מנוע, ויותר בלבנות את מכונית העתיד מבחינת הממשק, שירותי המחשב וכד'. אנחנו מדברים על פקודות קוליות למכונית, זיהוי מצבי לחץ של הנהג, כיסאות מג'ל אלקטרומגנטי שמתאים את עצמו לנהג, הקרנת מידע על שמשת הנהג בנהיגה, או סרטי DVD במנוחה, והפרויקט המגניב מכולם – חנייה אוטומטית. תחשבו שכל מקומות החנייה בעיר ממוחשבים. כל אחד מהם "יודע" אם הוא תפוס או לא. כשאתם רוצים לחנות באיזור מסוים, תצוגה ברכב תודיע לכם איפה מקום החנייה הפנוי הקרוב, מקום החנייה "יידע" שאתם באים וישמור את עצמו בשבילכם. תוכלו גם להזמין מקום חניה מראש אם יש לכם אירוע בתאריך מסוים. כמובן, זה יגרום לאבטלה אצל פקחי החנייה והגוררים, אבל קשה לומר שנזיל דמעה בעניין הזה.

@ביניים:

כסף מסובב את העולם

@רציף:

כאמור, לא נוכל לסקור כאן את כל הפרויקטים שמעורבים בפרויקט. כמה מילים נוספות על המעבדה עצמה. ב- MIT הבינו שבשביל לממן כזאת כמות של מחקר תשתיתי, אי אפשר לסמוך על נדיבות הלב של אף אחד, ולכן החליטו כבר מההתחלה לשתף גופים מסחריים במימון. בשנת 2001 המעבדה קיבלה יותר מ- 36 מיליון דולר במענקים מגופים מסחריים. יש אפילו תעריפון – על מנת להיות "שותף" (Affiliate) צריך לתרום 100,000$ לשנה, למינימום שלוש שנים. על מנת לתמוך בקטיגוריה – 200,000. וכך הלאה. אפשר גם לתמוך בסטודנטים ספציפיים תמורת 75,000$ לשנה (תמיד רציתם שלבת-אחותכם יהיה סווצ'ר של MIT). נשאלת השאלה – למה לתאגידים להשקיע כאלה סכומים? התשובה פשוטה – נניח שאתם תאגיד של מכוניות. אתם יכולים לגייס מדענים שיעשו לכם מחקר על מכונית העתיד, אבל אז תצטרכו להשקיע בגיוס, ניהול ומעקב על כל הפרויקטים. במקום זה – אתם נותנים כסף ל- MIT, גם מקבלים פרסום לא רע, גם מקבלים את כל תוצאות המחקר, וגם MIT בוחרים את הקרם-דה-לה-קרם של האנשים למחקר שלכם. תוסיפו לזה שבכל שנה משהו כמו 100 סטודנטים לתואר ראשון ב- MIT עובדים בפרויקטים בחינם, עושים את כל העבודה השחורה ועוד רואים בזה צ'ופר, ותבינו למה זה משתלם כלכלית. לא מאמינים? הנה רשימה חלקית של המממנים – HP, Intel, מוטורולה, Swatch, קודאק, נוקיה, מקדונלדס, סאן, משרד ההגנה האמריקאי, פורד, ג'נרל מוטורס, מייקרוסופט, ימאהה, סוני, סגה ועוד. בקיצור – אין חברה רצינית בעולם שלא שותפה בפרויקט הזה.

זה כל כך משתלם, שהמעבדה מתרחבת – מעבדה דומה מוקמת בימים אלה באירלנד, ועוד אחת בתכנון בהודו. בראיון שנערך איתו לפני מספר שנים, נגרופונטה ניסה להבהיר את החזון – "אנשים חושבים ששרשרת המזון של מחקר מתחילה בחומרים בסיסיים – מדע, חומרי גלם. משם מתקדמים למעגלים, תיאוריות. ממשיכים להבנת תת-מערכות, מערכות, רשתות וכך הלאה. מעל זה יש יישומים, ובסוף – יישומים למשתמש. אני חושב שזו דרך הסתכלות לא נכונה. אני חושב שאפשר לעשות גם יישומים וגם מחקר בסיסי. מה שהופך את זה לבסיסי זו מידת הסיכון שאתה לוקח, ומידת הסיכוי שהתעשיה תשקיע במשהו שיש לו סיכוי של 1 מ-100. אפילו אם זה יצליח – זה עניין של 5-10 שנים עד שההשקעה תחזיר את עצמה. העבודה שלנו היא לעסוק במחקר שהתעשיה לא יכולה לעסוק בו כי הוא יותר מדי מסוכן ויותר מדי רחוק".

אם מעניין אותכם לדעת היום מה הולך להיות מחר בכל בית, בכל כיתה ובכל מכונית – זה המקום.

אתר הבית של המעבדה - http://www.media.mit.edu