לפני כמה שנים, כשכולם דיברו על האינטרנט כעל הדבר הבא, וחברות היי-טק נתנו לעובדים עיסוי שיאצו יומי בצירוף נערות ליווי כבונוס שנתי, הדרך לעשות כסף היתה מפרסומות בראש האתר, מה שקרוי אצל הגויים – באנרים. הרעיון היה פשוט. אתה תשים באתר שלך באנר של האתר שלי. כל מי שבא לאתר שלך רואה את הבאנר שלי? יפה, אני אשלם לך על כל אחד שרואה את הבאנר. אני אשלם לך יותר על כל מי שילחץ על הבאנר שלי, ויגיע לאתר שלי. עכשיו יש רק בעיה קטנה – ממה אני אשלם לך? ובכן, על מנת להרוויח כסף, אני אשים באנרים של אתרים אחרים אצלי, וחוזר חלילה.

כמו שאפשר להבין, הסיפור הזה היה מפוקפק מתחילתו, וברגע שכולם הבינו שאין לאף אחד כסף, המחיר שמוכנים לשלם על באנר ירד פלאים. לא מעט אתרים שהכנסותיהם באו מבאנרים שרויים עכשיו בצרות. החל מ- Yahoo, דרך C|Net, וכלה באתרים בארצנו הקטנטונה.

אז מה עושים? פתרון אחד הוא למצוא מקור אחר להכנסות, אבל זה לא פשוט. פתרון אחר הוא לקצץ בהוצאות, יעני לפטר עובדים ולמכור את היגואר של המנכ"ל, אבל גם זה לא מספיק. לכן, ישבו מיטב המוחות הפיננסיים על המדוכה והוציאו תחת ידם פתרון גאוני – להגדיל את הבאנרים! כן, כן, מה ששמעתם. לרעיון החדש והמבריק קוראים InnerSpot. הרעיון הוא שבאמצע דף האינטרנט אותו אתם קוראים יש ריבוע גדול של פרסומת, ככה שאתם לא צריכים להקליק על הבאנר בשביל לראות את הפרסומת. היא שם, כל הזמן. בגלל הגודל שלה אפשר גם להשתמש בכל מיני אמצעים כמו Flash ו- DHTML בשביל לעשות אנימציה מגניבה בפרסומת. איזה כיף!

C|Net כבר עברו לשיטה החדשה לפני מספר חודשים, ובקרוב נזכה לראות את פרסומות הענק גם בארצנו הקטנה, באדיבות "וואלה מדיה גרופ", חברת הפרסום של "וואלה!".

אישית, זה קצת מזכיר לי את הכיתוב על הסיגריות. לא משנה כמה גדול תעשו אותו, או מה תכתבו שם, עדיין אנשים לא יקראו אותו (אולי אם הם משועממים אש).

בשביל לראות איך זה נראה – www.news.com

דרך אגב – לפני כשלושה שבועות עשו ב- one.co.il ניסיון עם פרסומת מסוג שונה – אתם פותחים את הדף, ופתאום מתחילים לרחף לכם כל מיני צנחנים על המסך. גם ב- themarker.com לא טובלים את ידם בתחום הפרסומות המקפצות. קשה לתאר כמה זה מעצבן, וכמה אנחנו מקווים שזה לא יחזור לעולם.

כשאני הייתי ילד, רציתי להיות אחד משלושה – כבאי, אסטרונאוט או מיקי ברקוביץ'. מה לעשות, זאת היתה התקופה. אין לי מושג מה ילדים רוצים להיות היום, אבל אני מנחש שזה נע בין מיכל ינאי, די.ג'יי ופוקימון. בכל מקרה, תמיד היה נראה שלהיות אסטרונאוט זה דבר זוהר ומגניב. אקשן לרוב, שלא לדבר על הבחורות. אולי על מנת להפריך את הדימוי הזוהר, נאס"א פרסמה לאחרונה את היומן של מפקד המשלחת הראשונה בתחנת החלל הבינלאומית המוקמת בימים אלה (מה שנקרא – Captains Log). הרושם העיקרי הבולט ביומנים האלה הוא שעמום ברמות הכי עמוקות של המילה. בשלב מסוים הצוות ישב וראה סרטי ווידאו בלי סאונד, וכל אחד דקלם את מה שהשחקנים אומרים, ככה זה כשיש מבחר מוגבל של סרטי ווידאו ו- 136 יום להיות סגורים בקופסה.

יש גם כמה קטעים מצחיקים בקשר למחשבים בתחנת החלל. מסתבר שעל מנת לקרוא ולכתוב אי-מייל השתמש הצוות בתערובת של Windows ו- Unix. בערך כל יומיים שרת האי-מייל שלהם היה נופל ועושה צרות. במפתיע או שלא, דווקא התוכנות הרוסיות בהן הם השתמשו נשארו יציבות לאורך זמן.

לעומת זאת, מסתבר שדווקא בתחנת החלל הרוסית "מיר" (ז"ל) היו מריצים דחקות ושיגועים לרוב, כמו לפרק פנלים כדי למצוא בקבוקי וודקה מוחבאים. יודעים להנות הרוסים האלה.

יומן מפקד תחנת החלל - http://spaceflight.nasa.gov/station/crew/exp1/ex1logs.html

צחוקים ושיגועים ב"מיר" - www.themoscowtimes.com/stories/2001/03/23/012.html