Sat, 26 January 2002

לך ישר לכלא…

כשביקשתי מהנהג של קו 058 מבאר-שבע שיעצור לי בתחנה מרכזית ירוחם, הוא התחיל לצחוק. "רד, רד פה. בקיוסק של ממן" מסתבר שאין בירוחם תחנה מרכזית. מסתבר שאין שם כלום, חוץ מהקיוסק של ממן, וסניף חדש ונוצץ של היפר-נטו. עוד לא ידעתי את זה אז, אבל היו לי שבע שעות עד שאני אפגוש את נמרוד. השעה הייתה שתים-עשרה בצוהריים, אמצע אוגוסט, והצבא החליט שאזור ירוחם זה המקום הכי טוב בשבילי לבלות את חופשת הקיץ. עם תיק גב ענקי, עמוס בספרי קריאה, בגדים, סיגריות וכל החומר הפורנוגרפי שהצלחתי למצוא בדירה, עמדתי בקיוסק ממן וחיכיתי לטרמפ לבסיס.

בסיס תחמושת חתירה. המקום שלידו ירוחם נראית כמו הטיילת של תל-אביב ביום שישי בערב. הגעתי לבסיס, זרקתי את עצמי על מיטת קפיצים צבאית חורקנית וניסיתי לנמנם קצת לפני השמירה. לקראת ערב, הגיע תורי לעלות לשמור יחד עם רולי, שכבר מהרגע הראשון שהגיע למקום היה קבור בספר לימוד אדום וענקי.

"מה זה, אתה לומד את אנציקלופדיה בריטניקה בע"פ?"

"לא, יש לי מבחן בביו-כימיה כשאני חוזר, עכשיו תשתוק".

התעלמתי. כנראה שאני אצטרך לבלות את השמירה הזאת עם בן אדם שמפגין יכולות תקשורת של צמח. ניגשתי לשקם לקנות שוקו ולחמנייה, ולקחתי את הג'יפ מסדנת הרכב. הרגשתי מאוד גברי לפתע, יושב בג'יפ צה"לי חום, עוזי חלוד על ברכיי, כותפות הב' מפארות את כתפיי ובפי שקית שוקו קרלו מתדלדלת. עלינו לאזור הפטרול, ולאחר פטרול אחד סמלי, העליתי את הג'יפ לרכס הכי גבוה שיכולתי על מנת לנסות להשיג איזו שהיא קליטה לפלאפון. התיישבתי על מכסה הג'יפ עם הסיגריה החמישית יותר מדי לאותו היום, ניסיתי לשקוע בספר. לאחר כשעה של ניסיון נואש למצוא ארנב להזדהות אתו ב"גבעת ווטרשיפ", החל הקשר לטרטר:

"שמונה משבע, מיקומכם?"

רולי אפילו לא הרים את העיניים מהספר. שחררתי צרור של אנחות גרימת ייסורי אשמה פולניות אבל זה לא עזר, אז ירדתי ממכסה המנוע לענות לקשר.

"שבע משמונה, אנחנו במצפה ליד פרג, עבור"

"שמונה משבע, אכפת לכם לרדת למטה ולאסוף אותי למעלה, השקיעה מתקרבת"

נכנסתי לג'יפ, והתחלתי לדרדר אותו למטה לכיוון הש"ג. רק קול הדפים המתהפכים לאיטם בספר של רולי אישר לי שהוא בחיים ומודע לסביבה. עשיתי ניסיונות כמה רחוק אני יכול להגיע לשפת המצוק לפני שאני שובר שמאלה עם ההגה, אבל הוא בקושי מצמץ. הגעתי לש"ג ושם חיכה נמרוד. הוא לבש מכנסי התעמלות כחולים, טי-שרט לבנה, כפכפי מובטלים, והכי חשוב בשבילי - היו לו פנים כאלה שלא אומרות כלום, מהפנים שגורמים לי להסתובב אחורה תוך כדי הליכה ברחוב. אנשים שמביעים דברים בפנים, זה קל. לוקח לי בערך 5 שניות לדעת מי הבן-אדם ומה הוא רוצה. אבל אלה האנשים עם הפנים החלקות, כאלה שכל שירות ריגול היה רוצה לעצמו, שמרתקים אותי. נמרוד דפק חיוך של מיליון דולר - "אתם המילואימניקים החדשים? אני נמרוד. יאללה בוא נזדרז, השקיעה בורחת לנו".

המנוע של הג'יפ צרח כשעליתי את ההר בחזרה למצפה, ולא היה לי ברור מה אני עושה עם הבחור הזה, אבל לא הצלחתי אפילו לשמוע את המחשבות שלי מעל לנהמת המנוע. איך שהגענו למעלה נמרוד זינק החוצה והתיישב על משטח אבן להסתכל בשקיעה. החלטתי לנסות לפתח שיחה. סוף סוף יש לי הזדמנות לדבר עם אחד מחלקי הפנים.

"אז מה, אתה עושה פה הרבה מילואים?"

"11 שנים. עכשיו תשתוק אתה מפריע לשמש. מאיפה אתה?"

"תל-אביב"

"בטח אין לכם שקיעות כאלה שם"

"אהמ. דווקא יש ולא פחות יפות"

"אולי, אולי."

הוא שלף שקית ענקית של גרעינים שחורים מהאלה שקונים במכולת של מכלף במרכז המסחרי של ירוחם. שם המינימום זה קילו.

"רוצה?" הוא שאל אותי בפה מלא קליפות.

"לא תודה. שונא גרעינים שחורים. פשוט יותר מדי עבודה".

"עצלן הא?"

"יותר ממה שאי פעם תדע"

"תתפלא מה אני אדע"

התשובה שלו קצת עצבנה אותי. הייתי מתאמן שעות ולפעמים ימים בלהרגיש ולא להראות. הייתי משוכנע שאני אהיה שחקן פוקר בן זונה אם אני אלמד לשחק, והנה בא הכלום הזה, מילואימניק מעצבן ומתיימר לדעת עלי דברים. נמרוד התחיל שוב לטרטר: "איך קוראים לך, יריב, מה אתה אומר על השקט?"

"לא אוהב"

"מה זאת אומרת לא אוהב? איך אפשר לא לאהוב את השקט הזה?"

"אלף, אפשר. עובדה. שנית - זה לא ממש שקט. יש את הרעש של הקליפות של הגרעינים, יש את הרוח, יש את הצרצורים של הקשר מהג'יפ, הדפים מתהפכים בספר של האוטיסט שם, והכי הרבה רעש - זה הדיבורים שלך!"

כנראה שהגזמתי. נמרוד נראה מופתע וקצת נעלב.

"טוב, לא צריך להתנפח, תל-אביבי. קח, קח, קצת מיץ. מה אתה עושה בחיים?"

"סטודנט"

"מאושר?"

התחלתי לענות "פסיכולוגיה ומחשבים", כי תמיד השאלה אחרי היא "מה אתה לומד?", ככה שנמרוד תפס אותי די בהפתעה. התחלתי להבין שהאנשים החלקים הם ערמומיים וצריך להיזהר מהם. עכשיו לא היתה לי ברירה, והייתי חייב להתייחס לשאלה שלו. מאושר?

"בשליפה - לא."

"למה?"

"אני יודע למה?"

"אין כזה דבר. אם מישהו לא מאושר, הוא תמיד יודע למה. לפעמים הוא מפחד להודות בזה, אפילו לעצמו, אבל עמוק בפנים, איפה שמתחבאות הפנטזיות הכי מגעילות שלך - שם אתה יודע בדיוק למה אתה לא מאושר"

"תודה רבה, ד"ר פרויד" סיננתי. כמו שאומרים, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. (מי אומר את זה בעצם? מאמני כדורגל? אכן, לדרבי חוקים משלו).

"ואתה, נמרוד? מה אתה עושה בחיים?"

"אני, אני מגדל שלוש בנות במושב, מלמד שיעורים פרטיים במתמטיקה, וכל איזה חודש בא לפה למילואים. הנה - זה כרטיס הביקור שלי".

לקחתי את כרטיס הביקור ליד, וחיוך הלעג שהפך לסמל המסחרי שלי התחיל להסתמן. היה לו את כרטיס הביקור הכי מגוחך שראיתי בחיים שלי - פסים צבעוניים על רקע כחול, סימונים מתמטיים מרחפים והכיתוב - "נמרוד  - בית ספר למתמטיקה, פיסיקה ולשון". זה נראה יותר כמו כרטיס ביקור של די.ג'יי חתונות מאשר מורה למתמטיקה. אבל משום מה - הלעג סירב לצאת.

"נחמד מאוד" מלמלתי.

"רוצה לראות תמונות של הבנות שלי?"

זה כבר היה מוגזם. עד כאן. הבנאדם מוסר לי אסיסט להנחתה ואני אוותר? הסתכלתי על התמונות ושאלתי:

"הממ… איך קוראים לזאת?"

"לילך, הבכורה"

"איזה יופי. בת כמה היא? 14? 13? עוד שנה שנתיים היא תהיה בשלה, תיסע לך לאילת או לפסטיבל ערד, תחזור לך עם צמות קטנות בשיער, נזם פה, פירסינג שם…"

נמרוד קטע אותי - "אם היא חוזרת עם נזם, עם קאטר אני חותך אותו. עם קאטר!"

המשכתי בשלי - "ואז פתאום, תתחיל לשים לב למבוכה שאתה מרגיש כשהיא יוצאת מהמקלחת עם גופיה בלי חזייה. תמצא את עצמך מנסה מתוך הרגל מנסה להציץ לה למחשוף, מתפעל מהתחת הקטן וההדוק שלה, ותשנא את עצמך על זה, אבל פשוט לא תוכל להפסיק…"

עם המשפט האחרון השתפרה לי ההרגשה. זהו. נתתי לו משהו שאמור להפיל אותו, או לפחות לגרום לו לנסות להרביץ לי. שתי התגובות שאני אוהב. נמרוד נראה כמו ארנב שנלכד מול הזרקור של הג'יפ. אבל ארנבים, כמו שאתם רואים אותם - לא פראיירים. הוא נאנח ומלמל "טוב, צאו תעשו עוד סיבוב, תחזרו לש"ג בדיוק בחצות"

"מה קורה בחצות?"

"קשה לך עם אי-וודאות, הא?"

האמת, זה כבר סתם לי את הפה. כשהבנאדם צודק, הוא צודק. הקפצתי את נמרוד למטה לש"ג, והתחלתי לעשות סיור יחד עם הצמח שישב לידי בג'יפ. בכביש שמפריד בין מחסני ה- 600 למחסני ה- 700 האלומה של הזרקור הופרעה על ידי חייל וחיילת באזרחי משוטטים בין המחסנים כשהיד של החייל אוחזת בחוזקה את התחת של החיילת. המשכתי לנסוע כאילו כלום, וישר אחרי שעברתי את הגבעה הסתובבתי, כיביתי את הזרקור והאורות וחזרתי למקום הפשע. דוממתי מנוע ונתתי לג'יפ להחליק בניוטרל לכיוון מחסן 610. ניחשתי שאני מספיק קרוב, הדלקתי את הזרקור ובינגו! במרכז האלומה, שניהם עמדו, ערומים מהמותניים ומטה, הבחורה נשענת בגבה על הקיר של המחסן וגונחת ברוסית, והחייל מפמפם במרץ. הזרקור תפס אותם בהפתעה, והם שניהם הביטו בג'יפ במבט מבוהל כאילו, טוב, כאילו תפסנו אותם באמצע זיון. אפילו הצמח הפגין סימני חיים. הדלקתי מנוע ונסעתי למגורים. הייתי יכול להגיד להם משהו, אבל ידעתי שהשתיקה שלי תלחיץ אותם הרבה יותר.

בחמישה לחצות התייצבתי עם הג'יפ בש"ג, מלווה הפעם בדותן, שהתעקש לשעמם אותי למוות בהעלאת זיכרונות מקורס קמ"נים, אותו, לצערי, עשינו יחד בסדיר. ממש התחלתי להתגעגע לצמח. נמרוד כבר חיכה לנו בש"ג, עם שולחן ושלושה כיסאות ושקית מסתורית בידו. הסתכלתי על הפנים שלו, אבל הם עדיין היו חלקים לגמרי, ולא גילו לי שום דבר נוסף. ניסיתי להתאפק, באמת שניסיתי, אבל הייתי מוכרח לשאול "מה כל המסתוריות, נמרוד? מה יש בשקית, גראס?"

"לא, לא, ילד טיפש. משחקים מונופול"

"מונופול? בשביל זה כל הטררם?"

"שב, שב, נתחיל לסדר את הלוח"

התיישבנו לשולחן. נמרוד הוציא מהשקית מונופול מצויר ביד על בריסטול. התחלתי לצחוק.

"תגיד לי, אתה עושה צחוק? מה זה המונופול המעאפן הזה? תראה את המקומות שיש לקנות - ירוחם, דימונה, שדה-בוקר. במקום חברת חשמל שמת את הכור האטומי?!"

"תראה, ציירתי את זה במילואים שנה שעברה. לא היה לנו מה לעשות, אז הכנו מונופול. ציירנו את הלוח, את כל הכסף ואת כל ההפתעות. הנה תראה - במקום כלא, שמנו את כלא 4, וכל הצווים הם משהו כמו - תפס אותך מ.צ. כי לא היית מסופר. לך לכלא…"

נמרוד נראה מאוד מרוצה ממעשה ידיו. לא היה לי משהו יותר טוב לעשות בלילה, אז וויתרתי והתחלנו לשחק, לא לפני שבהסכמה הדדית בחרנו כלי שש-בש לשחק אתם. אני בשחור כמובן. נמרוד נראה כאילו יש לו משהו מסובך להגיד, בזמן שבנה מלונות במג'דל שמס. גאלתי אותו מייסוריו: "מה?"

"מה מה?"

"אתה רוצה להגיד משהו ומתאפק, אז פשוט תגיד"

"או. קיי. רציתי לשאול אותך מה הקטע שלך עם הנעליים?"

הבטתי למטה לנעליים הצבאיות שלי, והן היו מצוחצחות ומבריקות כמו ביום שקיבלתי אותן בבקו"מ. "מה הבעיה עם הנעליים שלי?"

"אז זהו. שאתה המילואימניק הראשון שאני רואה עם נעליים מצוחצחות."

"זה כל הסיפור? אני אוהב את הנעליים שלי מצוחצחות. כל בוקר, ולפעמים גם אחרי הצהרים אם הם מתלכלכות, אני מצחצח אותן ביסודיות. משחה, מברשת, ואפילו הטאצ' הפרטי שלי - גרב ניילון בסוף, בשביל הברק המושלם"

"אתה די לא שפוי, אתה יודע? למה אתה עושה את זה?"

"אשכרה לא יודע. אני מניח שאני אוהב לראות את עצמי משתקף בנעליים שלי"

"הבנתי, אני חושב".

כל כמה שהרעיון של לשחק מונופול בגיל 26 נראה לי מפגר על פניו, לקח לי בדיוק חצי שעה בשביל להיכנס למשחק בטירוף. אחרי שעה וחצי, הדבר הכי חשוב לי בחיים היה לקנות את שדרות נורדאו בנתניה, ומושגים כמו זוגיות והגשמה עצמית נזרקו לפח כמו הקליפות של הגרעינים שנמרוד פיצח באוטומט. כסף החליף ידיים, סיגריות חוו את עשר דקות התהילה שלהן ונזרקו לגבעות. בשלב מסוים דותן עמד לפני יציאה מהמשחק. "נמרוד, אולי אתה מלווה לי מאה דולר? אני בסיבוב הבא עובר בדרך צלחה ומחזיר לך"

"אהמ. לא. דרכת על נס-ציונה. תשלם. אין לך - צא מהמשחק"

"נו, בנאדם! חכה עוד דקה ואני מחזיר לך…"

"יש לך או אין לך?"

"אין לי"

"תראה דותן. אתה יודע שאין במונופול הלוואות. אלה החוקים. אז שבת שלום, וחג שמח. דותן יצא מהמשחק"

זאת הנקודה שבה התערבתי "דותן, קח מאתיים, תחזיר לי אחר כך".

נמרוד הביט בי בעיניים של כלב מסרט אנימציה יפני ושאל: "סליחה?"

"יש לך בעיה?"

"ממתי אתה נחמד לאנשים? לא ידעתי שמותר להלוות במונופול. הפסדת אז הפסדת"

בשלב הזה כבר הרגשתי את הקריזה מתרחבת לי במוח כמו היקף מותניים של בחורה בהריון - "דבר ראשון, אני לא חייב להסביר לך את עצמי, דבר שני, החיים זה לא כמו סטאר-וורס, אין לבנים ושחורים, אתה יודע"

"בכלל אכפת לך מאנשים אחרים?"

"בטח שאכפת לי. יש קבוצה של אנשים קרובים לי, המעגל הפנימי, אם תרצה, שאכפת לי מהם מאוד. אני מאוד מקפיד להסתכל עליהם, לראות איך הם מתנהגים ולהיות קשוב אליהם".

"כמו שאתה מסתכל על הנעליים המצוחצחות שלך?"

"מה הקשר"

נמרוד נאנח  "הכל אני צריך להסביר לך? האמת - זה קצת עצוב. אתה רואה את הירח שעכשיו עלה בשמיים?"

הבטתי לירח. הוא זרח באור בוהק ומלא של ט"ו באב.

"כן, נו, אז מה?"

"תחשוב על זה. הירח הזה, שכולם עושים אוווו ואהההה כשהם מסתכלים עליו, אין לו בכלל אור משלו… מן מראה ענקית כזאת שתלויה בשמיים בלי שום סיבה נראית לעין, חוץ מאשר שיהיה לשמש מישהו ללעוג לו."

נמרוד זרק את הקוביות באדישות. עדייו הייתי מחומם עליו והדלקתי עוד סיגריה. "נחמד מאוד הירח שלך נמרוד, אבל מה הקשר?"

"ככה, יקירי, ככה אתה מתייחס לאנשים. בשבילך הם רק מראות שמחזירות את אור השמש שלך, גושים שתלויים מסביב, שעליהם אתה יכול להשליך את כל הפחדים מעוררי הרחמים שלך. מראות. זה כל מה שאנחנו בשבילך. קצת מצחיק, אבל בעיקר עלוב."

ישבתי המום מולו. לא ממש סגור על מה אני אמור להגיד עכשיו. אם חושבים על זה - לא  ממש ידעתי מה אני אמור להרגיש עכשיו. הסתכלתי על הפנים של נמרוד מהפרופיל, כשהוא ממשיך להביט בירח. פתאום הם כבר לא היו חלקים. היה שם מישהו. ניסיתי להיזכר בכל האנשים חלקי-הפנים ונעדרי המבע שריתקו אותי כל כך בעבר, ולא הצלחתי לדמיין אף אחד מהם.

"מה עשית לי?"

"אולי יהיה לך קצת יותר משעמם, אבל כנראה תהיה פחות חרא. אם לא אכפת לך, דרכת עכשיו בירוחם, יש לי שם מלון, אז תשתוק ובבקשה תשלם לי 500 דולר".

המשחק נמשך לתוך הלילה. באיזשהו שלב מישהו אפילו ניצח. נמרוד ואני העברנו את שאר המילואים בשלווה. הוא עם השקיעות והגרעינים, אני עם הפלאפון והארנבים והיה נחמד. כל כך נחמד שהתחשק לצרוח. מן נחמדות כזו של שני חברים טובים שרבו, עשו שיחה להבהרת היחסים, והכל בסדר, רק לא אותו הדבר.