Fri, 07 November 2003

@כותרת:

טיף אין דרעד

@רציף:

באחת מסצינות המופת בעונה הראשונה של "עמוק באדמה" עומדים דייויד, אחד האחים לבית פישר המנהל את בית ההלוויות המשפחתי, ופדריקו, אומן שחזור הגופות של המשפחה ומתערבים ביניהם האם אחת האבלות המקוננות בשקט באולם הזיכרון הקטן היא "קופצת ארונות" או לא. הם מנסים להסביר זאת לנייט, האח האובד ששב משנים של בריחה לעסק המשפחתי והוא מסרב להאמין. ברקע מוסיקת הלוויות קאמרית. היא נראית כה שקטה. לא חולפת שנייה, והאשה מזנקת לארון הפתוח ומתחננת לאלוהים שייקח אותה יחד עם יקירה שנפרד.

זה לא פייר לכתוב על סדרה כמו "עמוק באדמה" (Six Feet Under, במקור) ביקורת של 300 מילה. פשוט לא פייר. זו סדרה שמן הראוי היה לכתוב לה שיר אהבה של ארבעים עמוד, וכבר נכתבו כאלה. נסתפק בזה שנאמר שבכל ההמלצות שלנו לכם עד היום לא פספסנו (מי המליץ לכם ראשון על פרוייקט Y?) ותצרכו להאמין לנו – אתם חייבים לראות את הסדרה הזאת.

לכאורה, "עמוק באדמה" לא נשמעת כמו משהו מבטיח. חייה של משפחת קברנים בלוס אנג'לס (כן, קברנים), שמות האב בתאונת דרכים (זה קורה בפתיחת הפרק הראשון, אז אנחנו לא הורסים לכם יותר מדי) מערערת את כל מרקם התא המשפחתי שלה. סודות יוצאים לאור, טינות שהיו קבורות במשך שנים צפות כמו גופות בנהר. סדרה, שמוות הוא הארוע המכונן שלה לא יכולה להיות נורמלית לגמרי ואכן – לא חסרות פה בדיחות הומור שחור (במיוחד בפרק הראשון, רצוף הפרסומות הפיקטיוויות למוצרי חניטה וקברנות), ואפילו בדיחת השפעת קשיון המוות (ריגור מורטיס) על אבר המין הגברי לא נעדרת. משפחה של שני אחים, אחות ג'ינג'ית מדהימה ואמא שנותנת משחק כל כך מהמם, שלפעמים בה לבכות מחמלה והשתאות.

אל תטעו – זאת לא סדרת אימה, זאת לא סדרה על גופות. זאת סדרה על בני אדם, על משפחות וכן – על מוות, רק לא במובן הסטיבן קינגי שלו. יוצר הסדרה הוא אלן בול, האיש שמאחורי "אמריקן ביוטי", ולא תוכלו לפספס את הדמיון, במיוחד בפרק הראשון, כולל במוסיקה.

תעשו לעצמכם טובה – אם אתם בארוחה משפחתית ביום שישי בערב – תקליטו. אחרי פרק אחד כבר לא תוכלו להפסיק. ההימור שלנו – ה- DVD של העונה הראשונה הולך לתת פייט לא רע ל- "24" ביום כיפור הקרוב. אה כן, תיזהרו כשאתם חוצים את הכביש.

Fri, 07 November 2003

@כותרת:

המופע של מסעודה

@רציף:

אחת התלונות שחוזרות על עצמן שוב ושוב בקרב אנשים המעורבים בעשייה הטלוויזיונית, היא שהמבקרים הם סוג של עלוקות חברתיות, וש: 1. מדובר באנשים חסרי כישרון ו/או יכולת עשייה שמשחררים את התסכולים האישים שלהם על ידי קטילה חסרת רחמים (יעני – "מי שלא עושה, מפרשן") 2. אם הם היו עושים טלוויזיה הם לא היו יותר מוצלחים. לאור ההכרות העצמית שלנו קשה לנו להתווכח עם הטיעון הראשון. אחרי שראינו את "ערוץ 2, עכשיו הסרט" (להלן עשע"ה), שעשה מבקר הטלוויזיה יובל נתן לסיכום העשור הראשון של ערוץ 2, קצת קשה לנו להתווכח עם הטיעון השני. כי למרות שפה ושם יש בו רגעים מוצלחים, בשורה התחתונה מדובר במוצר מלוקק, מיותר ובעיקר יחצ"ני.

אבל לפני שנמשיך – גילוי נאות. למרות שאנחנו מסתובבים באותם מעגלים מקצועיים, למרות שיש לנו לא מעט מכרים משותפים, ולמרות שאנחנו מאוד מעריכים את נתן שהקים את המדור הזה וכתב אותו במשך שנים (ולמעשה פילס בשבילנו את הדרך), מעולם לא החלפנו איתו מילה. בניגוד למה שניתן להבין לפעמים מאנשי הברנז'ה, מבקרי הטלוויזיה לא באמת מתכנסים פעם בשבוע במחסן אפל ומחליטים ביחד למי לכסח את הצורה. למעשה, סביר להניח שאם מר נתן יעבור מולנו ברחוב לא נאמר לו אפילו שלום. לא בגלל ריב, סכסוך או חוסר נימוס בסיס, מיינד יו. פשוט כי אין לנו אפילו מושג איך הוא נראה. ואחרי שהורדנו מהפרק את תאוריות הקונספירציה - ממשיכים.

הבעיה המרכזית של עשע"ה היא שהוא לא באמת סרט על ערוץ 2. הוא סרט של ערוץ 2. יש בו ראיונות עם מנהלי וכוכבי הערוץ, קטעי הארכיון, אפילו את התאוריות הקבועות של שאול ביבי על קיפוח המזרחיים. רק שבמקום להשתמש בזה בתור בסיס למשהו אמיתי פה זה נגמר. בדיון שטחי, חסר הגיון, שלא מחדש כלום, עם המון אגו, מעברונים מגניבים ואין ספור פרסומות.

עשע"ה הוא אירוע טלביזיוני ללא טיפת עומק, בלי שום נסיון לחקור את תופעת ערוץ 2 לעומק ואת ההשלכות שיש לה על החברה הישראלית אבל עם מיחזור נוסף של אותן הקלישאות הנבובות מעדת "כך ניצחנו את רוממה". בלי שאלות קשות, כמו "איך קורה שמערכת החדשות שהייתה פעם בועטת וצעירה הפכה לסניף של דובר צה"ל?", אבל עם טפיחות על השכם והחלקות ילדותיות. והכי גרוע, בלי שנייה אחת של אמירה מקורית.

בשורה התחתונה: יובל נתן עשה סרט שראוי לחלוטין לערוץ המשדר אותו. אם ראיתם ולו גם תכנית אחת של דודו בימי חלדכם, אין לכם צורך לראות את הסרט כלל. אבל מה לנו כי נכביר מילים. גדולים מאיתנו כבר כתבו את המילים האלמותיות:

בואו הנה, בחור יקר, בוא קח סיגר

אתה תגיע רחוק, תטפס בסולם, לא תמות לעולם

אם רק תנסה – תצליח, תהיה אהוב על כולם

כן, תמיד הייתה בנו הערכה, אני מתכוון לזה בכנות

אני באמת חושב שהלהקה שלכם מנגנת מבריק

דרך אגב, מי מכם זה פינק?

והאם אמרנו לך, בחור, מה שם המשחק שהרווחנו ביושר?

אנחנו קוראים לו נסיעה על רכבת העושר.

בטח שמתם לב ש...

שמקסוול מ"נני" התארח בסברינה

שפרק השבוע בהישרדות, עם שלוש הקוסיות של הסדרה מתרחצות טופלס במימי האמזונס היה משהו שצריך להקליט ולשמור.

שמצד שני – הבנים שוב הפסידו.

שלרגל המעבר לשעה החדשה – מכריחים בערוץ 10 את רינו צרור לעמוד. נגמר הכסף לשולחן?

שגם השבת, המרכזייה של Yes קרסה בדיוק כשרצינו להזמין את משחקי הכדורגל. מה הטעם לעשות פרומואים אם אתם לא עומדים בעומס?

שהקומבינציה של "וויל וגרייס" וישר אחרי זה "ג'אג" היא דרך משובחת לסיים ערב.

שדודו גלבוע בתכנית הבוקר זה ממש לא זה. מתי כבר נקבל את טלי מורנו ושלי שטרנברג ביחד?

Fri, 07 November 2003

@כותרת:

מופע האימים של יגאל

@רציף:

אנחנו רוצים להתנצל בפני קוראותינו וקוראינו הנאמנים. עמוקות. לפני מספר שבועות (נראה כמו נצח, הא?) עשינו חידון טריוויה כאן במדור לסיכום עשור לערוץ 2. בדיעבד – מדובר היה בבזבוז מוחלט של מאמץ שלנו ונייר עיתון מאיכות בינונית. כל סיכום שהיינו עושים היה בזבוז זמן, כי את הסיכום האמיתי לעשור של ערוץ 2 קיבלנו ביום שני בערב. ישר אחרי החדשות – "המופע של סטיב", מבית היוצר של יגאל שילון הוא כל ערוץ 2 בקליפת אגוז. הפרומואים (הגסים כל כך) פמפמו לנו את "המופע של טרומן" רק יותר אמיתי – "פה זה לא שואו הוליוודי. פה זה באמת דל". חודש שבו עוקבים אחרי חייו של אחד, סטיב פרנקל, כשכל החיים סביבו מבוימים בקפידה – החל מהתקבלותו להיות שחקן בטלה-נובלה, דרך נסיעות המונית שלו וכלה באלוהים יודע מה עוד. "אי אפשר לדעת מה מציאות ומה דמיון" אומר יוחנן צנגן, מנכ"ל רשת, בפרק הפתיחה החנפני של הפרויקט (קונספט ישראלי מקורי – לספר לחבר'ה ואז לגמור). מר צנגן, על מנת לעזור, הנה כמה דברים שהם מציאות, וכמה דברים שהם דמיון. מציאות – פרק הפתיחה שלכם היה הדבר הכי גרוע שראינו בטלוויזיה כבר הרבה זמן, ואנחנו רואים הרבה דברים. מדובר בספיישל "פספוסים" שהולך להימתח על פני אלוהים יודע כמה שבועות, עם סלבז כמו שהעם אוהב, יגאל שילון בחדר בקרה עם אוזניות ומוניטורים כמו שהעם אוהב ואפילו הלוגו הכעור של פספוסים המסתובב תדיר למטה, כמו שעהם אוהב. עכשיו כמה דברים שהם דמיון – אתם מדמיינים אם אתם חושבים שאתם עושים פה משהו חדש ונועז. אתם מדמיינים אם אתם חושבים שלרגע אנחנו לא יודעים כמה ציניות, זלזול בצופים שלכם והתנשאות יש בלמכור את הדבר הזה בתור תכנית ריאליטי, ואתם מדמיינים אם אתם חושבים שלא נקרע לנו הלב מהמחשבה על כמה עבודה וכמה מאמץ השקעתם ("12 מצלמות!") בשביל לתת לנו כזה מוצר דלוח, כשיכולתם להשקיע את זה במשהו באמת טוב.

יכול להיות שהפרקים הבאים ב"מופע של סטיב" יהיו שונים. יכול להיות. יותר סביר שלא, כמו שיותר סביר ששנים לאחר שהנוכחות העיתונאים שלנו תהפוך לזכרון חמצמץ ועמום, עדיין ימשיך ערוץ 2 להאכיל אותכם בדגים באושים עטופים בפרומואים נוצצים ואתם תמשיכו לאכול. בתיאבון.