Fri, 28 March 2003

@כותרת: יום במלחמה

@משנה: פרקים מתוך היומנים האישיים של כוכבי הטלוויזיה בישראל # בלעדי לשמנים

@ביניים: ציפי ברנד: טייס לאהוב

@רציף: יומני היקר, אני כבר שבוע על נושאת המטוסים רוזוולט, ורק כדי להבהיר – למרות שאנחנו בים התיכון, השעות כאן הפוכות. מוציאים גיחות הפצצה בלילה, וישנים ביום. יומני, מה אני אגיד לך, יש כאן אלפי גברים, מתוכם כמה עשרות טייסים בצוות אוויר, ח-ת-י-כ-י-ם! מאז "ג'אג" לא ראיתי כל כך הרבה טייסי נייבי במקום אחד. זה לא יאומן כמה גברים יש פה בספינה, וכולם לא ראו בית הרבה זמן, אם אתה יודע למה אתה מתכוון. חלק מהם כבר שלושים שנה בנייבי, ועדיין ישנים במיטה קטנה עם עוד מאות אנשים. אין פרטיות בכלל, אבל סידרתי משמרות עם השותפות שלי לתא. מי שיש אצלה איש נייבי באותו הזמן, שמה גרב על הדלת. אם רק הייתי מביאה איתי גם גרביים. יומני היקר – אל תספר לאף אחד, אבל משעמם פה ברמות הכי עמוקות של המילה. מטוסים ממריאים, מטוסים נוחתים. זהו. הטייסים או באוויר או ישנים. אז איך אומרים – באין באוניה טייס, עושים את זה גם עם סמב"ס. אם רק לא הייתי צריכה פעם ביום לדבר עם מיקי ויעקב ולהסביר להם כל פעם על הפרשי השעות, הייתי יכולה לחזור הביתה למזנון הכנסת, ואף אחד לא היה שם לב.

@ביניים: אהוד יערי: שולחן ערוך

@רציף: יומני היקר, אני לא מצליח להיזכר מתי נהניתי ככה בפעם האחרונה. בלילות, כשכולם עוזבים את האולפן ומשאירים את יגאל רביד שיראה את האוסקר, או מה שהתרבותניקים האלה לא עושים בלילות, אני יושב לי מול שולחן החול שהבאתי מהבית, ובשקט בשקט מזיז דיביזיות עירקיות לאורך הפרת, מפוצץ את הגשרים על החידקל, מקדם את חטיבת המארינס השמינית לכיוון נג'ף (גדוד 2, כן, גדוד 4 כבר מזמן באיזור נאצריה). כמו שאני תמיד אומר – כשהמים חוצבים באבן, הגפרורים יבשים. להק הבי-52 שלי, מתוגבר במפציצי ב-2 אסטרטגיים מרחף מעל ציר האייטשים, או כמו שאני אוהב לקרוא לו – סקאדינביה. איזה כיף בלילה, בלי הטייס הזה מחיל אוויר שכל הזמן מזכיר לי שהוא ממש טס שם, והצפרדעון שמסתכל על נמל אום-קאסר במבט של "הייתי שם". בלילה אף אחד לא נוגע לי בשולחן. איך אומרים יומני – כשהדוב יוצא לצוד, גם נמלים משחקות את המשחק.

@ביניים: יגאל צור: בהמתנה

@רציף: יומני היקר, אנחנו עדיין בהמתנה. כולם על הרכבים, מחכים לפקודות שיגיעו. אומרים לנו שאו-טו-טו נצא מכאן לכיוון בגדאד. קצת מוזר לי שנשארנו הרכב היחידי פה בכווית, אבל אמרו לי שכל השאר ברכב לטיפול יומי ותכף יחזרו, ובנתיים אנחנו צריכים להישאר בהמתנה. נתנו לנו רכב מאוד מוזר. יש לו זחלים במקום גלגלים, ומין קנה ארוך מקדימה. באנגלית קוראים לזה "טנק", לא ברור לי איך מתרגמים משהו כזה לעברית. בכל מקרה, אנחנו אופטימיים. קניתי בשקם מדי הסוואה של הצבא הכוויתי, ומצלמה שעושה תמונה מטושטשת כמו של שאר הכתבים. עכשיו שאני חושב על זה, גם שאר הכתבים כבר לא פה היום. שאלתי, ואמרו שחלק יצאו לנופש באום-קסר (אומרים שיפה שם בעונה הזאת) והשאר בבורגר-קינג. מוזר. טוב, בכל מקרה, אני חוזר לרכב שלנו, לחכות לפקודות שיגיעו. החבר'ה כאן מאוד נחמדים, ואני אכתוב שוב כשתהיה לי הזדמנות. אנחנו עדיין בהמתנה.

@ביניים: אלוף י': זונות, כולם זונות.

@רציף: יומני היקר. זונות. כולם זונות. אני פשוט לא מצליח להבין את זה. שלושים שנה בצה"ל, אכלתי חרא במקומות הכי גרועים ביקום – לבנון, רפיח, שכם, צריפין, ולא מזמינים אותי לאף פאנל? זאת התודה? יושבים להם שם בערוץ 10 שלושה אלופים וקוראים לעצמם "פאנל האלופים". אלה אלופים אלה? אני אישית זוכר איך הרצתי חלק מהם בטירונות! גיורא רום עוד חייב לי שלושים שניות! יושבים להם שם באולפן, שעות על גבי שעות עם חליפות ועניבות תואמות ומדברים בלי סוף. אח, אם רק אני הייתי שם, הייתי מראה להם מה זה ניתוחים. מה, רק הם יודעים להגיד "דיביזיית חמורבי של המשמר הנשיאותי"? זובי חמורבי, זובי אדנאא'. אלוף בצה"ל, עם שיער מכסיף, ואף אחד לא מתקשר? אפילו לא החדשות המקומיות בכבלים? זונות. כולם זונות.

@ביניים: מרב מיכאלי: תמיד אשה

@רציף: יומניתי היקרה, שוב העיפו אותי מהטלוויזיה. באו אליי ואמרו לי – "תשמעי מרב, יש מלחמה, אנחנו מורידים לך את התוכנית, וזה בכלל לא קשור לרייטינג של מינוס חמישה אחוזים שקיבלת בשבוע שער". בטח. שוביניסטים כולם. רק בגלל שלא הסכמתי ללבוש חליפה ועניבה כמו אילנה דיין? היתה לי תוכנית כל כך נחמדה, עם אורחות כל כך נחמדות, מבטים נוגים, סאבטקסטים ורמיזות פוליטיות שסטיבי וונדר לא היה מפספס, ועכשיו פתאום – מלחמה. לא יודעת, יש לי תחושה שאולי לא אומרים לי את כל האמת. יכול להיות שהורידו את התוכנית לתמיד? כי ראיתי שאת אודטה השאירו, אפילו שהבגדים שהיא לובשת כל יום יפרנסו דראג קווינז בעשר השנים הבאות. מוזר. וגם אם יש מלחמה, למה לא משאירים אותי? מה, אין לי דעה? זה בגלל שאני אשה, אני אומרת לך יומניתי.

@ביניים: דני רופ: הסופה "פאטמה"

@רציף: יומני היקר, מחר יהיה מעונן. סתאאאאם, איזה דחקה הבאתי עליך. מחר יהיה מעונן חלקית, עם ממטרים פזורים. אני מוכרח לומר לך יומני, המלחמה הזאת היא כמו שבר ענן – לא ברור מאיפה היא באה, וטוב היא לא עושה. לפני שבועיים הייתי הכוכב – הופעתי בשבע בבוקר אצל עינב ואלי, בשש אצל אושרת, בשבע אצל ערד, בשבע וחצי אצל גבי, בשמונה אצל גדי ויונית ובשתים עשרה אצל יוסי עין דור. עכשיו? אני יושב בבית וסופר שקעים. עוד מעט יבוא הקיץ, ואז באמת שלא צריך אותי, אפשר את מרגלית שתגיד "מחר יהיה חם ומגעיל". אוף. שרק תיגמר המלחמה הזאת לפני שייגמר החורף. אולי מחר אני אנסה לשכנע אותם לדבר על מזג האוויר בעירק? ניתן שמות לסופות החול בכווית – סופת החול "פאטמה", אובך "מוחמד"? מה אתה אומר יומני? נשמע לך לח עם סיכוי לערפילים?

@ביניים: יואב לימור: אני משעמם?

@רציף: יומני היקר, היום קמתי בשעה 7:42, צחצחתי שיניים, ושלפתי מהארון את החליפה הכחולה עם העניבה הצבעונית שההורים קנו לי לפני שנתיים. אחר כך אכלתי ארוחת צלחת דגנים מזינים לארוחת בוקר, שתיתי כוס קפה הפוך עם שני סוכרזית. אחר כך נעלתי את נעלי השחורות והמבריקות, הסתרקתי ויצאתי לי אל האולפן (לא לפני שאני מוודא שהדלת נעולה).

נכנסתי אל האוטו, חגרתי את חגורת הבטיחות, כיביתי את מנתק האזעקה, הכנסתי את המפתח וסובבתי אותו. המנוע נדלק כמעט מיד. הכנסתי להילוך ראשון והתחלתי בנסיעה. כשהגעתי לפינת הרחוב האטתי, הפעלתי את האיתות ואז השתלבתי בתנועה.  כשהגעתי לאולפן העורך לקח אותי לפינה ואמר לי שהגיעו תלונות מצופים שאני מפרט על נושאים לא מעניינים ושאני משעמם. אני ממש לא מבין על מה הוא מדבר.

@ביניים: אמיר בר-שלום: קרבי זה הכי אחי

@רציף: יומני היקר, מאז קראו לי למשרדי ההנהלה של רשות השידור בשבוע שעבר הכל הולך לי. בפגישה המנכ"ל אמר שיש מצוקה תקציבית ושכולם חייבים לקצץ (למיכל זוארץ, למשל, קיצצו בחצי את התקציב של הציפורניים!) וזה כולל גם את מחלקת החדשות. מסתבר שלרשות יש תקציב לשלוח לשטח רק כתב אחד, ואחרי שהוא שקל בין כל האנשים שעוד נשארו לו אחרי שכולם הלכו למקומות שבהם ממש מקבלים כסף (ולא כמו אצלנו שמקבלים שם של אזרח שחייב אגרה וצריך ללכת ולגבות לבד) הוא בחר בי. הוא גם אמר שכל העתיד של השידור הציבורי על הכתפיים שלי ושלשמור על עצמי כי אם יקרה לי משהו אז הוא יאלץ לשלוח במקומי את אורלי וילנאי-פרבוש ושנינו יודעים מה זה אומר.

המצב כאן מאוד מתוח. החיילים שאני מדבר איתם דרוכים מאוד. עד עכשיו לא נתקלנו באיזו שהיא תנועה חשודה אבל זה לא אומר. ידוע הרי שעירקים אוהבים לעשות הפתעות. גם לא רואים כל כך טוב. את הכל מכסה ערפל כבד שמפריע. במיוחד בלילה. איזה מזל שעל פי ההסכמים אני גומר לעבוד השעה 21:00. דקה אחר כך אני יורד מהמגדל והופ – אני בבוגרשוב.

@ביניים: רון בן-ישי: בדד

@רציף: יומני היקר, אני מאוד מרוצה הבוקר. מאז שעברתי לערוץ 2 אני ממש פורח מקצועית. מאוד מעריכים אותי פה. היום אפילו פנו אלי בזמן תוכנית הבוקר ודיברתי עם ירדנה. זה היה מאוד מרגש.

יש אנשים שחושבים שאני צריך להיות ממורמר מזה שכבר שלושה חודשים אני תקוע בצפון עירק וחוץ מכמה כורדים לא ראיתי כלום. זה פשוט אי הבנה. זה לא צחוק מה שקורה פה. רק אתמול, למשל, ראיתי חיילים עירקים. שניים! עם נשק! אומנם זה היה רוגטקות והם סתם טיילו על דיונה רחוקה אבל חיילים עירקים! אני ממש בלב המלחמה.

בניגוד לשמועות אני גם לא ממורמר משידור הוידיאו. נכון שאיכות השידור מזכירה את האוניה הפיראטית "אודליה", אבל זה עדיין יותר טוב מאיכות הקול שגורם לי להישמע כאילו אני יושב בתוך מקלט, מתחת לאדמה מוקף באלפי כורדים מאוד ידידותיים. אני גם לא מקנא בהוא שמלווה את האמריקאים בדרום. אז מה אם לו יש מלחמה אמיתית ואני יושב פה כמו אדיוט, מדבר שלושים שניות ואז חותכים אותי ושאם אני הייתי שם הייתי מראיין את כל המח"טים ולא יוצא מהאוהל, אבל זה לא חשוב. תוך כמה ימים תפתח כאן החזית השניה. מקסימום שבועות. לא יותר מכמה חודשים זה בטוח. למרות שכבר עכשיו אני כוכב.

@ביניים: עמנואל הלפרין: סוואנט בלבאנט

@רציף: יומני היקר שלום, הנה עבר לו עוד יום של קרבות קשים במפגש התרבויות, יש שיאמרו הבלתי נמנע, בין האימפריאליזם המערבי המודרני, תוצאה של שנות התפתחות טכנולוגית לבין הלבנט הראשוני, הקמאי, חברת אדם בסיסית שהצליחה לשרוד את פגעי הזמן. עכשיו, אחרי שלושה ימים בהם הולמים כוחות הצבא האדירים מטעם הקואליציה של האמריקאים ובני בריתם, במשטרו המתרופף קמעה של סדאם חוסיין, צריך כל אדם בר תרבות להודות כי הגיעה העת והזמן לבחון את המציאות בפריזמה שונה, אחרת, מעניינת לא פחות ולשאול את השאלה החשובה ביותר: האם במלחמות העידן החדש משמשת התקשורת את הצבאות הלוחמים שמעצבים אותה כחומר ביד היוצר, האם היא שומרת על תפקידה כמדווחת אובייקטיבית או שמא גרוע מזה היא משמשת כמערך אוטוקטליטי. האם ייתכן שהתקשורת היא למעשה מי שעומדת מאחורי כל האירועים במטרה לחזק את אחיזתה בעולם? האם יכול להיות שיש עוד מישהו בארץ הזאת מספיק מתוחכם להבין מה לעזאזל אני אומר? מי אמר שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות?

@ביניים: רינו צרור: השטח מבעבע

@רציף: יומני היקר, בעירק רוחות מלחמה, אבל משפחת בן-לולו מהישוב היהודי בחברון לא נראית מוטרדת. אב המשפחה, מנחם, מוצב עכשיו בחוף תל-ברוך, שומר על סוללת פטריוט שתגן על עשירי רמת אביב ועל זונות החוף כאחד. "הכל משמיים", הוא אומר לי, אבל מתחת לפני השטח הכל מבעבע. במרכז המסחרי שוסטר ברמת אביב גימל, עארף הירקן מסדר את החצילים הבצלים והמלפפונים בסידור שאי אפשר לטעות בו. "הישראלים לא ידעו מה זה דגל עירק אם הוא יישב להם על הפנים וינענע" הוא אומר לי בחיוך חושף שיניים לבנות לפני שהוא חוזר לכפר שלו. נסיעה של עשר דקות בלי מחסומים, שנתיים עם. צריך לזכור – גם בריבונות השלישית מגיע מצב שבו אי אפשר למצוא את הזווית החברתית לכל דבר. השלטון המרכזי מאפשר לעיתונאים מכל השבטים לשבת שעות ולהעלות השערות, בעוד שצו מלכותי, כזה שיסתום לכולנו את הפה, לא בנמצא.

@ביניים: איתי אנגל – איזה שעמום

@רציף: יומני היקר, שוב אותו פזמון מוכר. איך שמתחילה מלחמה פתאום כולם נטפלים לשיער שלי. כל עוד אני משדר מהארץ – אין שום בעיות. כולם מרוצים מהכתבות, נהנים מהדיווחים, סבבה. בשניה שאני נוחת באזור מלחמה הם מתחילים אם התלונות: למה השיער שלו ארוך, למה הוא מבולגן, האם הוא בדק כינים. כאילו שאם אתה לא בתספורת מארינס אתה לא ראוי לראיין לוחם.

גם ככה משמעם פה. לא קורה כאן כלום. אין פליטים, אין רצח עם, אין הפגזות. סתם. כולם מדברים אנגלית, לא צריך ללבוש שכפ"ץ וכל הרחובות מוארים. איך אפשר לצלם בראיית לילה שגורמת לי למראה הינשוף המפורסם אם הרחובות מוארים? שלחו אותי לירדן ומשעמם פה כמו בטיול שנתי לים המלח של בית האבות בנס ציונה. אז אתם גם רוצים שאני אסתפר?  על מה בדיוק תדברו אז?

@ביניים: מיקי חיימוביץ': שגעון בתיכון

@רציף: יומני היקר, היום צחקתי בשידור. אני יודעת שזה לא מקצועי מצידי וגם לא ממש מנומס אבל לא יכולתי יותר להתאפק. אחרי השידור יעקב לקח אותי לצד ואמר לי שזה לא יפה כי בגללי גם הוא התחיל לצחוק ועכשיו אנשים יודעים שיש לו רגשות. אחר כך הוא עשה לי עיניים. אני חושבת שהוא אוהב אותי. אני מתעלפת!!!!!

אחר כך שלחו אותנו לדבר עם העורך וגם הוא לא היה מרוצה. הוא דיבר על זה שזה מלחמה ושאי אפשר להיות לא רגישים כי בכל זאת אנשים מתים, למרות שלא ישראלים. הסתכלתי בזווית העין על יעקב והוא חייך אלי חיוך קטן. אני מקווה שהוא יציע לי חברות. לפני שאני אשכח – הנה שיר: על החלון ישבתי / ושיר ליעקב כתבתי / פתאום מישהו שחרר נוד גדול / ולהישאר רציני אפילו יעקב לא יכול / פתאום נפל העפרון / וזהו סוף הזיכרון.

אני לא יודעת מה כולם רוצים ממני ולמה הם כועסים. ביננו, אם הם היו מקבלים כל כך הרבה כסף בשביל לשדר בערוץ שכל כך מעט אנשים רואים – גם הם היו צוחקים.

@ביניים: דפנה ודודידו: ימי התום

@רציף: יומני היקר, היום למדנו מה זה חדר אטום. באו אלינו המון חברים והסבירו לנו ה-כ-ל. דיברנו למשל איך סדאם הוא איש רשע רשע ושכל מה שהוא עושה זה רק לשקר ולאיים, כמו הילדים המרגיזים בגן שזורקים עליך חול שהולכים מכות למרות שהגגנת אמרה שאסור. ואיך אמריקה היא הסופרמן של העולם והיא באה להציל את כולם.

אחר כך הסבירו לנו מה זה מסכות ומה יקרה אם יפול טיל. קצת לא ברור לנו איך בדיוק מתכוונים להכניס אותנו לתוך הפלסטיק הקטן הזה ולצפות שנשאר בו יותר מעשרים שניות רצוף בלי לצאת לשחק בבגינה (או לפחות למול הטלוויזיה), במיוחד אחרי שלמדנו שאסור לשים ראש בשקיות אבל זה בסדר. אמא אמרה לנו שהאנשים שבנו את המסכות יודעים מה הם עושים. היא גם אמרה לאבא שלפי הנוחות של המסכות לילדים ברור לה שמי שעשה את המסכות יודע דבר או שניים על גומי. או על הימים הבטוחים.

Fri, 21 March 2003

@כותרת:

שקט, נלחמים

@משנה:

השמנים חוששים שההחלטה של דוברת צה"ל להשתלט על כל ערוצי השידור בזמן מלחמה היא רק ההתחלה. הם חשפו את התוכנית המלאה.

@רציף:

בלמ"ז

אל: המטה הכללי

מאת: תא"ל רות ירון, דוברת צה"ל (אחות של ירון זהבי ורות סירקיס)

העתק: מר יוסף בראל

הנדון: פקודת מבצע "אנשי הדממה" ("מה שאתם לא יודעים – לא יכול להזיק לכם. אלא אם זה כימי")

מטרה

ביטול מוחלט של זכות הציבור לאינפורמציה במקרה של נפילת טיל עירקי, מתוך הכרה בעובדה שהציבור הרבה יותר מטומטם מכדי לדעת מה באמת קורה ומתוך כוונה לשמור על המוטו המלווה של יחידת דובר צה"ל לאורך השנים, מוטו, שאני תא"ל רות ירון, מדגישה תמיד: "כשהתותחים יורים, הדמוקרטיות שותקות"

מטרה משנית

לדאוג שההוא, נו זה ששמו מעליי, המסביר הלאומי, לא ידבר יותר ממני.

שיטה

1. במקרה שיתרחש אירוע נפילת טיל בתחומי מדינת ישראל (לא כולל שדרות ו/או ישובי אצבע הגליל – שם פשוט רגילים), תבצע יחידת דובר צה"ל, בראשותי, תא"ל רות ירון, השתלטות מיידית על כל ערוצי השידור במדינת ישראל (כולל קול ישראל בערבית וערוץ האופנה) וכל הטלוויזיות במדינה יעברו באופן אוטומטי לערוץ שבו אני, תא"ל רות ירון, אשא את דברי.

2. למרות שעל הניר ההשתלטות אמורה להימשך כ-15 דקות הרי שבפועל לא נשחרר את השידורים לרשתות השונות עד שלא נהיה בטוחים שהאזרחים קיבלו מספיק מילות הרגעה ממני, תא"ל רות ירון, ושהם מוכנים לקבל את הפרשנות החתרנית של עוזרי רוני דניאל.

3. כדי למנוע מצב שבו אזרחים פורקי עול ינסו לצפות בתחנות אחרות (ובכך יורידו את הרייטינג שלי, תא"ל רות ירון) או, רחמנא ליצלן, ינסו לקבל אינפורמציה מגורמים עוינים כדוגמת סי.אן.אן. (או גרוע מכך – ערוץ 10) יחויבו חברות הכבלים לבטל את כל שאר הערוצים ולהשאיר רק את הערוץ שבו אני, תא"ל רות ירון, אדבר.

4. כדי למנוע מאזרחים להחשף באינטרנט וברשתות מחשבים אחרות לשמועות לא מבוססות שיופצו על ידי גופים לא מוסמכים (כמו ממשלת ארצות הברית) תפעל יחידה מיוחדת של ממר"ם (סיירת דוס), שתפקידה למחוק מהאינטרנט על דף שבו מוזכר המילה ישראל (לא כולל האתר הרשמי של האירוויזיון ואתרים שלי, תא"ל רות ירון).

5. במקביל, כדי למנוע מצב שבו אזרחים בעלי נאמנות כפולה יתקשרו לקרובים ומכרים בחו"ל כדי לנסות ולקבל מידע שעלול לפגוע ביציבותם הנפשית (כי הם לא קיבלו אותו ממני, תא"ל רות ירון), יפעיל חיל הקשר את "סיירת קוונים", יחידה מובחרת שתפקידה לחתוך את קווי השידור הבין לאומיים של ישראל ולנתק אותה מהעולם.

6. חיל האוויר יקצה שישה מסוקי אפאצ'י מטייסת 666 שיחוגו מעל שמי גוש דן וינסו לאתר ולהרוד (סליחה – למקד בצורה מסוכלת) אזרחים שינסו לתקשר זה עם זה באמצעות מדורות ולהחשף למידע שלא עבר אישור שלי, תא"ל רות ירון. במקרה והתופעה תהפוך לרבת היקף יקצה חיל האוויר שני מטוסי הרקולס שיפרסו מעל האזור כולו בד יוטה שחור שלא יאפשר לאזרחים שום דבר (מלבד מה שאני, תא"ל רות ירון, אאשר להם לראות בטלוויזיה).

7. קמשלקל"ק הודיע לי כי אין צורך לטפל ברשתות הסלולריות השונות מכיוון שלפי נסיון העבר הן יקרסו לבד, וכך אין סכנה שאזרחים ינסו לסתור אותי, תא"ל רות ירון.

8. פלגה ג' של יחידת דובדבן תתפרס רגלית בכפר שמריהו, סביון, והרצליה פיתוח, ותבצע חיסול ממוקד של צלחות לווין פרטיות כדי שאף אחד לא יוכל להתחמק ממני, תא"ל רות ירון, ומדבריי החכמים והמרגיעים. (לתשומת לב מפקד הכוח – נא לא לשכוח את ביתו הפרטי של כוכב הטלוויזיה א.טל). במקומות בהם האנטנות אינן נגישות – ניתן להשתמש בטילי שיוט שישוגרו מספינות חיל הים, אח"י "זוהיר" ואח"י "בהלול"

9. יש להעמיד חוליית דחפורי D9 בפיקוד "דובי כורדי" מצוידים בבקבוקי עראק, למקרה שהפגנות ספונטניות של י"נ-ניקים (יפי-נפש-ניקים) ינסו למחות על דברים שונים ומשונים שלא מקובלים עליי, תא"ל רות ירון.

10. האגף לענייני פוקימונים בשב"כ יבצע איטום מוחלט של מערכות העיתונים היומיים השמאלניים (מי שיש לו לוגו באדום, לא יכול להיות נאמן למדינה) על מנת שהם לא יפרסמו דברי מורך והסתה, הסותרים את העקרונות אשר אני, תא"ל רות ירון, אסביר לציבור.

סיכום

המשימה שעומדת בפנינו איננה פשוטה. הצורך לשמור את האזרחים באפלה הוא חשוב מאין כמוהו, אחרת הם עוד עלולים לגלות שגם לנו, ממש כמו להם, אין שום מושג מה להגיד או מה לעשות.

יש לנקוט הכל האמצעים כדי לוודא שאף אזרח או אזרחית (חוץ ממני, כמובן, תא"ל רות ירון) לא ידעו באמת מה קורה. קיומה של ישראל תלוי בביצוע מושלם שלנו.

בברכה,

תא"ל רות ירון, דוברת צה"ל

Fri, 21 March 2003

@כותרת:

ההנאה שבאיטיות

@רציף:

בואו נתחיל בחדשות הרעות (לפחות מבחינת ערוץ 10) – הסדרה החדשה "24" לא הולכת להביא להם רייטינג. אנחנו מוכנים לשים על זה כסף טוב (עד כמה שמה שאנחנו מקבלים כאן נחשב כסף טוב. רמז – ממש ממש לא). יודעים איך אנחנו יודעים? כי ארבע מאות ומשהו המשפחות שקובעות את הרייטינג במדינתנו הדלוחה לא יאהבו את הסדרה הזאת. לא יכול להיות שאותם אנשים שהתוכנית היחידה שהם אוהבים יותר מ"פספוסים" היא "שישי בגאון" יאהבו סדרה כמו "24", ולפני שאתם מנסחים מכתב זועם למערכת על כמה "שישי בגאון" היא תוכנית ציונית וטובה, בואו נסכים שלא להסכים, טוב? ואה כן, תנחומינו על בעיות הראייה שלכם.

אנשי הרייטינג לא יאהבו את "24" כי מדובר בסדרה שלא תיתן להם סיפוקים מידיים, אי אפשר לראות פרק שלה בנפרד מכל השאר, צריך להתרכז, ואה כן – אין פרסים והסיכוי ששלומי סרנגה יופיע בה קטן עד מאוד.

"24" היא סדרה הסובבת סביב ג'ק באואר, סוכן של סוכנות ממשלתית לא ברורה בלוס אנג'לס. באואר, בגילומו של קיפר סאתרלנד (מהמאוסים שבשחקני היקום), צריך להתמודד עם שלוש בעיות – מנסים לרצוח מועמד לנשיאות (שהוא גם שחור), חטפו את הבת שלו (שהיא גם מטומטמת) וככל הנראה יש מישהו בסוכנות שלו שמעורב בבעיות א' וב'. הגימיק של הסדרה הוא שכל פרק (שנמשך שעה) מתאר בדיוק שעה בחייו של הגיבור, והעלילה כולה נמשכת בדיוק 24 שעות. למקרה שתשכחו שזה הגימיק של הסדרה, מדי פעם מופיע שעון על המסך.

מעבר לגימיק, ולדיבור המטורף שיש מסביבה, "24" היא סדרה טובה. ג'ואל סורנו, אחד המפיקים שלה היה אחראי גם ל"ניקיטה", אחת מסדרות הטלוויזיה האהובות עלינו (לא הגיע הזמן להמשך?), וזה ניכר מאוד ב"24". היא סדרה טובה כי היוצרים שלה החליטו שאפשר לשלב אקשן עם סדרה שבה לא מרגישים את תאי המוח זולגים בין הפרסומות. הסדרה זורמת, קווי עלילה שונים מצטלבים, צילום יצירתי ומשחק משובח, אפילו של קיפר, הופכים אותה לסדרה משובחת.

בדרך כלל כשכל המבקרים מתלהבים מסדרה מסוימת, זו לא סיבה מספיק טובה לראות אותה (בעיקר כי מבקרי טלוויזיה הם לא בדיוק פאר הגזע האנושי, מה לעשות), אבל במקרה הזה – תעשו לעצמכם טובה ותשבו לראות את הסדרה הזאת. אם תשקיעו בה – אנחנו מבטיחים שלא תתחרטו.

Fri, 21 March 2003

במדינת ישראל של היום, זה ידוע

כדי להפוך לסלב יש מתכון קבוע

לדבר קצת שטויות, להראות בחברה

וזה אף פעם לא מזיק אם יכתבו אליך איזו רכילות טובה.

השלב הבא בדרך לאושר, זה ברור

היא להיות מוזמן באופן קבוע לטלוויזיה, ולעלות לשידור.

לא חשובה הסיבה, לא חשוב התרגיל

העיקר שיצלמו אותך (עדיף בפרופיל).

אצל קיציס, פינס, או במטבח של ניר צוק

(כל מקום שבו יש מצלמות, ליתר דיוק).

אבל כדי להפוך למותג לא מספיק לבצבץ בכל תוכנית שאפשר,

(ואם אתה לא מאמין, תשאל את חיים אתגר).

כי אתה לא באמת נחשב לחוג הסילון,

עד שלא נמתחת על ידי יגאל שילון.

כן,כן. האיש עם הסיגר הוא זה שמחליט,

מי סתם נדחף למדורי הרכילות ומי באמת להיט,

רק שביום שישי האחרון שילון הצליח למתוח (תרתי משמע) את החבל,

עם חיים צינוביץ ומורן אייזנשטיין, הזוג המלכותי של חבורת הזבל.

מורן וצינו, אם ביליתם לאחרונה יותר מידי זמן בממ"ד

מגישים עכשיו את תוכנית הזוגות של "Y בלילה" (ביחד, לא בנפרד)

ואנחנו לא יודעים מה אתכם, אבל אותנו די מדאיגה

העובדה שזוג האוהבים עלה מדרגה.

בגלל בכל השנים שאנחנו יושבים מול המרקע

לא זכורה לנו תופעה כל כך מעיקה.

למרות שגם קודם "Y בלילה" לא הייתה בדיוק תוכנית מופת מבריקה,

(ובכלל כל הקונספט הזה של תוכניות יעוץ לנוער חייב בדיקה),

מאז שבני הזוג המ-א-מם לקחו שם פיקוד

נשברו שם שיאים שלילים בניקוד.

כי גם אם נתעלם מהשפה השטוחה,

ולא נדבר על צחקוקי המבוכה,

אי אפשר שלא להקשיב לשטויות שלהם בפה פעור

ולשאול מי לעזאזל העלה אותם לשידור.

חייבים להגיד - אנחנו האחרונים שנטען שטלוויזיה צריכה לחנך,

אין לנו שום כוונה להטיף לאף אחד מה להגיד או איך,

ואם יש אנשים שרוצים לשבת ולראות "Y בלילה"  - זכותם

(למרות שבאופן אישי היינו מעדיפים שיקיזו לנו דם),

אבל זוג היונים המלכותי הביא את התוכנית לשפל לא מוכר,

וצריך לעשות משהו, לפני שכבר יהיה מאוחר.

כי אם שני אנשים עם ערך סגולי כל כך נמוך

יכולים להחשב לאנשי חינוך,

ולתת לבני נוער עצות על זוגיות אהבה ומין,

אז המצב יותר קשה ממה שהיינו רוצים להאמין.

Fri, 14 March 2003

מזון? מחשבה? ביחד?

אחת הבעיות המרכזיות של אנשים במשקל עדר פרות הולנדיות לפני המלטה (ביחד, לא כל אחד – מה אנחנו ניראים לכם?) היא שכל פעם שמגיעה למערכת תוכנית אוכל חדשה אנחנו נכנסים לעימות שלעומתו הקרבות במועצת הביטחון הוא משחק ילדים (ואם אנחנו בעניין, האם נכונה השמועה שלרגל המצב הכלכלי עברו בשכונה לשחק 4 אבנים?). השבוע, בצרוף נסיבות מקרי לחלוטין (מרקורי התיישר עם אורנוס, ונוס נכנס לבית הירח ובעל שמן היה נורא עסוק), הצליח אבא שמן להשתלט על המשלוח החדש של הקלטות מערוץ 8 וככה מצאו את עצמם, על הכורסא (ד"ש ליובל), מול התוכנית החדשה של שף אייל שני ובמאי שחר סגל  - עיתונאי גבר שמן, גננת אם קדושה וחסרת מקצוע מטעמי גיל תקווה (אולי כדאי שתוכניות אירוח יאמצו הקטע הזה של לתת את המקצוע לפני השם. "היום יהיו כאן: זמר עבר דני רובס, מנחה בלי רייטינג שאול ביבי ושחקן ספסל אבי נמני).

אחרי כל הפתיח הזה אפשר היה לחשוב שאנחנו הולכים לספר לכם מה זה בכלל "מזון למחשבה", ומה שיש שם. אז זהו, שלא. לא בגלל שאנחנו לא רוצים (וזה שלא משלמים לנו מספיק), אבל נראה לנו שיהיה הרבה יותר קל להגיד מה זה לא.

אז זאת לא תוכנית בישול. אומנם פה ושם אפשר לתפוס איזה מתכון או טיפ אבל אם אתם ממש מחכים למתכון מסודר, כדאי שתנמיכו ציפיות (מי אמר מפלגת העבודה?). פה זה לא אודטה.

זאת גם לא תוכנית על אוכל. זאת אומרת יש בה אוכל אבל הוא לא המרכז. או שהוא כן המרכז, אבל לא המרכז היחיד. כי לכל פרק יש עוד מרכז (איך למשהו יכולים להיות שני מרכזים את שואלים? תאמינו לנו שאפשר. זה קטע של צפונים). פעם זה בליינד דייטים, פעם זה נשים בהריון, פעם זה בנים ואבות. רק חסר אחים תאומים (ופסיכולוג שיעשה קצת נא ני ניי נאי) ויש לנו ממש קשר משפחתי. גם אין בושה. אבל ממש. כולם מדברים על הכל. מהורמונים ועד פסיפלורות. מהורים על תקן חברים ועד נשיקות ראשונות.

אז מה בכל זאת יש? שיחה נעימה, אורחים מגניבים, שחר סגל המקסים, רגעי דרמה בבית חלים (לא נהרוס את המתח אבל נספר שהכל לפי חוקי הז'אנר), המון אוכל, עוד יותר יין, ובעיקר המון איל שני, אחד האנשים הכי מצחיקים שראינו (כמו חיים אתגר, אבל באמת), אחד האנשים הכי בוטים שראינו (כמו קופטש אבל בלי המילים הגסות), אחד המוזרים שראינו. שווה כל רגע.

Fri, 14 March 2003

@כותרת:

הבית החום

@משנה:

@רציף:

צריך שריטה עמוקה במיוחד מוח בשביל לשבת ולראות במשך יום שלם את ערוץ 33. שריטה, ולהיות מובטל. מכיוון שהשמן הבית"רי עונה לשתי הדרישות (לפחות עד לשבוע הבא, אז הוא מצטרף לעוד חברת היי-טק, על מנת לסגור גם אותה) זאת אחת הדרכים החביבות עליו לבילוי זמנו. התפיסה המקובלת בציבור היא שדיוני הכנסת בערוץ 33 הם דבר כל כך משעמם, שהם הפכו למילה נרדפת לשעמום אין סופי (קצת צפונה לשידורי צפייה צורנית) ואנחנו לא מצליחים להבין למה. בשבוע האחרון צפינו ארוכות בשידורי הכנסת במקביל, וזה הזמן להתוודות, להורדת כל הפרקים של העונה הרביעית של "הבית הלבן" מהאינטרנט. מאוד מפתה להשוות בין הממשל האמריקאי כפי שהוא מוצג ב"בית הלבן" לבין מערכת הממשל שלנו כפי שהיא משתקפת בערוץ 33. נכון, אנחנו יודעים שזו סדרה, ואלו החיים האמיתיים, ועם כל הכבוד, דליה איציק ואפילו ציפי לבני הן לא ממש סי.ג'יי קרג, אבל עדיין, יש לנו תחושה שחבר קונגרס אמריקאי לא היה עולה לנאום עם מעיל העור של ח"כ שלום שמחון.

כנראה שהתפיסה שערוץ 33 משעמם נובעת מהמוסכמה (שלא לומר אקסיומה) שחברי הכנסת עצמם משעממים. אנחנו נוטלים בזאת את זכותנו לטעון אחרת. ערוץ 33 (ליתר דיוק, שידורי הכנסת שלו) הם הדבר הכי מעניין שיש לכם לראות בימים אלו. לא נשקר לכם – דיון בנפתולי דו"ח שושני לא נשמע כמו משהו מרתק. אבל אם מישהו היה מסביר לנו שדו"ח שושני ויישומו יקבעו כמה כסף יושקע בבתי הספר של הילדים שלנו, פתאום זה היה נהיה קצת יותר מעניין, לא?

תוסיפו לזה את ההתרגשות מכמירת הלב של חברי הכנסת החדשים כשהם עולים לנאום, ותקבלו מופע שהוא חשוב, לא פחות ממה שהוא מעניין. נכון, תרבות הדיון של חברי הכנסת שלנו היא לא בדיוק מה שרואים בדיוני הפרלמנט הבריטי ב- Sky News או בדיוני הקונגרס האמריקאי ב- C-Span, אבל אם היו פה אנשים רציניים בארץ, היו הופכים את ערוץ 33 לערוץ שמשדר רק דיונים מהכנסת, כולל דיוני וועדות, ניתוחי פרשנים ואנחנו מבטיחים שאנחנו נראה. מה גם שזה היה חוסך את "יענק'לה הלילה לאן", וזו כבר מצווה.

Fri, 14 March 2003

@כותרת:

הפורימון

@משנה:

אורנה דץ – מוכרת פרחים.

קחו מנחה בלונדינית עם חיוך פלסטי דביק (כמו יורם גאון באמצע החמסין), תוסיפו תלבושת אמורפית עם מחשופי מלמלה וחצאיות שיפון (איך עושים מאותו חומר גם בגדים וגם לחם?), וסיימו סנדלים עם שרוכי עור עד הברכיים שיצאו מהאופנה ביחד עם עיר המדינה היוונית (למרות שאולי הם חזרו, אנחנו לא ממש מעודכנים). עכשיו מה שחסר הוא רק סלסלת חמניות (צהובות) ותקבלו – מוכרת פרחים מודל 2003. אין ספק – מהפך!

יונית לוי – פאנקיסטית.

לכאורה, פורים הוא החג הכי שוויוני שיש. מתחת למעטה התחפושות, כולם שווים, לכולם נוזל האיפור וכולם חושבים שכל העניין הזה הוא די דבילי אבל לא נעים להם להיות אלא שהורסים את המסיבה (שזה קצת כמו השינויים ברשות הפלשתינית).

הדבר הכי גרוע זה החנונים שמאמינים שביום הזה יחשבו שהם קולים. שמים צמיד ניטים על היד, דופקים שפריץ צבע בשיער, ועושים קוצים - והנה הם פאנקיסטים. הנה טיפ שלמדנו (גם על בשרנו, וגם ב"בלי סודות") – "חנון נשאר חנון"

אמנון לוי – השוטר אזולאי.

כל השנה לוי מחכה בדיוק לרגע הזה. חולם על איך שהוא יצא לרחוב עם פוזה של שריף מקומי. שוטר חסר פשרות (כמו המפד"ל, אבל להיפך) מפחיד יותר מהתסרוקת של מאיר איינשטיין. יס"מניק רולה שדופק מכות לאוהדי כדורגל (גם כאלה שמגיע להם). אבל שהוא כבר יוצא לרחוב כו-לם רואים מה שהוא באמת. אולי שוטר, אבל  דמיקולו. עם שפם רס"ר ענק, דרגות שלא קיימות וכזה שמתעסק בחקירות פשעים מגוחכים.

אקי אבני – ערבי.

חייבים להודות שיש משהו קצת אירוני בזה שאבני, המ"פ הגאה מגבעתי, קצין החי"ר מישיבת ההסדר, כוכב הלהקה הצבאית והאיש שזכה בפרס ישראל (סנדי בר) הצליח לעשות את באמריקה. לא בגלל שהוא לא ראוי – אלא כי בשביל לעשות את זה בגדול - הצבר בישראלי חייב להתחפש לערבי (תשאלו את ששון גבאי).

מרב מיכאלי – אודטה.

פעם בשנה גם מותר לז'אן דארק להוריד את דגל המאבק ולעשות את מה שנשים באמת רוצות (שימו לב – זה גילוי) – להיכנס למטבח, לבשל קצת, לתת טיפים על חיתוך בצל בלי דמעות (השיטה הכי טובה – לתת למישהו אחר לעשות את זה) וכמובן לנהל שיחת בנות אמיתית, על הדברים החשובים באמת – כביסה וגידול ילדים.

דני רופ – שקע ברומטרי. תמיד היה את הבחור המצחיק שמחליט להביא אותה בתחפושת שמבוססת על משחק מילים מבדח במיוחד. נגיד לבוא עם כרוב על הראש ולהגיד שהתחפשת ל"ראש כרוב". או לשים הולה-הופ סביב המותניים ולהגיד שאתה "שר הטבעות". לכן ההימור שלנו הוא שדני רופ בא מצויד עם מפצל חשמלי וברומטר ובתשובה לשני האנשים שמנימוס שאלו, ענה בחדווה רבה "התחפשתי לשקע ברומטרי". לחילופין, לא היינו פוסלים על הסף שהוא בא עם דרגות אלוף, בצל ושום. תבינו לבד.

קופטש – אוסמה בן לאדן

כי אם כבר התקרבות לדת, דיבור לא ברור ומראה של נזיר, למה לא ללכת עד הסוף?

יאצפן – דני קושמרו

כל השנה יאצפן מתחפש. לכו-לם. שוטרים, ראשי מדינות, מטורפים יותר ומטורפים עוד יותר. בפורים יש לו את ההזדמנות לעשות את מה שהוא לא עשה מעולם – להתחפש לאדם פשוט מהישוב שלא ברור איך הוא הגיע לטלוויזיה.

איה ושירלי – רות וסטהיימר וערד ניר

גם כי הן כבר כוהנות סקס (וזה בלי ששודר אפילו פריים אחד), גם כי הן זוג פולניות יאכניות שאומרות דברים גסים ומנסות (בלי הצלחה, יש לציין) לא להתפקע מצחוק אבל בעיקר כי הן בוהות אחת בשניה במבטי הערצה כמעט בלתי נדלים. אם לא היינו יודעים שהן נשואות, היינו ממש חושדים.

יגאל שילון – סנטה קלאוס

השנים שבהן בילינו מול סדרות אמריקאיות דביקות (עידן שכנראה נגמר עכשיו שנעלמו הסדרות של וורנר) לימדו אותנו שכריסמס הוא פורמט דביק ומתקתק (מי אמר "שישי עם מיכל"?) שזקוק בדחיפות לניעור. שילון, בתחפושת סנטה, יכניס לחג הזה בדיוק את מה שחסר לו – חוש הומור משובח וטוב טעם.

דודו טופז – מייקל ג'קסון. המגלומניה המטורפת הרי כבר שם, הקונספט של ילדים שונים מנשים שונות גם לא חסר וגם, בזה מוכרחים להודות גם הרעים שבאנשים (אל תסתכלו עלינו), כשרון ענק, מנוצל יותר או פחות זו כבר שאלה אחרת. תנסו לדמיין את דודו עם חליפת פאייטים, כפפה לבנה על יד אחד, ומי שיצליח לדמיין את זה הכי מהר, יקבל נופש במלון הבריכה בתל-חרשפים. רק דבר אחד אין סיכוי שדודו ישים, גם לא בשביל תחפושת – מסיכה על הפנים.

ירדנה ארזי – צועניה. באמת צריך הסבר?

Fri, 07 March 2003

@כותרת:

תעירו אותנו כשזה ייגמר

@רציף:

ביום שני, קצת לפני שהמדור נסגר, שאלה מותק את השמן הבית"רי – "אתה בא לישון?" הבית"רי ענה ב"לא, אני יושב לראות את התוכנית החדשה של גיל קופטש". מותק לא התבלבלה ושאלה "למה, בעצם?". אחרי שתי תוכניות, עדיין אין לנו תשובה.

התוכנית החדשה, "המופע של פיני הגדול", מוגדרת כ"תכנית בידור, אירוח וסאטירה יומית", בה משחק (?) גיל קופטש את דמותו של פיני, מנחה תכנית אירוח גמד, חרמן, ימני וחרמן (חרמן, כבר אמרנו?). כצפוי, יש בתוכנית הרבה, אבל הרבה בדיחות על גודל (בכל המובנים), כולל תמונות נתן שרנסקי, יצחק שמיר ושלגיה המחויבות (האומנם?), ולגולת הכותרת – בדיחת "חרא עם פצפוצים". כן, חברים. מדובר בעוד תוכנית ברמה גבוהה. כמובן שמנסים לגרום לנו להבין שמדובר בהפוך על הפוך. זה לא באמת שאנחנו עושים תוכנית עם בדיחות כמו "אם הייתי מוציא את הצינור שלי בחוף הים, הייתי משפריץ על קפריסין", כי אם אנחנו עושים פארודיה על תכניות אירוח, ובדרך עושים סאטירה נוקבת. ואללה. מזל שאמרתם לנו, אחרת היינו מפספסים. קצת נמאס לחזור ולהזכיר את זה, אבל אם היינו רוצים לראות פארודיה על תכניות אירוח, היינו רואים בשידור החוזר המיליון את "לארי סנדרס". אם בעיני יוצרי התוכנית לעשות סאטירה זה לצחוק על גודל איבר המין של אלוף בצה"ל, או להשמיע הערות מיניות על גאולה כהן, אז יש לנו חילוקי דעות קשים לגבי מה זה סאטירה.

"המופע של פיני הגדול" עם גיל קופטש היא פרובוקציה זולה, בעל חוש הומור דלוח לחלוטין. הקטע הבאמת עצוב? היא תקבל את ההד שלה. יהיו מספיק אנשים שייעלבו מבדיחות בסגנון "אם נאחד את רמלה ולוד נקבל את ג'נין" ויתבעו את הורדת התוכנית. יהיו גם מספיק אדיוטים שיגידו – "ואללה, איך החבר'ה ב"ביפ" חתרנים ונועזים. לא מעניין אותם פוליטיקלי קורקט. וחוץ מזה – ראיתם איזה קוסיות הלהקה? אז מה אם הגיטרות לא מחוברות למגברים?". אל תפלו בפח הזה, קוראים יקרים. התכנית של קופטש לא שווה את הנייר שעליו מודפס העיתון הזה, ולא מדובר בנייר איכותי במיוחד.

Fri, 07 March 2003

Fri, 07 March 2003

משחק החיים

בואו נניח את הקלפים על השולחן. אנחנו אוהבים טלנובלות. תקראו לנו נקבות, תקראו לנו רכיכות, תקראו לנו אוהדי הפועל (אתם מוזמנים אגב, אם כי אנחנו לא מתחייבים מראש כמה זמן יקח תהליך ההחלמה) – אין מה לעשות. גם גברים קשוחים שמקללים במגרשי הכדורגל את האאמ-אמ-אמא של השופט שלא מוציא אדום לאובקסיס צריכים פורקן. אחד מאיתנו (ולא נגיד מי כדי לא להרוס את הסיכוי בעבודה החדשה – מזל טוב בטיטו) יכול, גם באמצע הלילה לדקלם את קורות החיים של כל בני משפחת ביוקנן לדורותיהם. וזאת הסיבה שבגללה כל כך התרגשנו שעלתה סוף סוף
"משחק החיים" הטלנובלה החדשה של הכבלים.

"משחק החיים" (להלן מ"ה), לאילו מכם שלא ממש הבינו מה רוצים מהם בשלטי חוצות, מסתובבת סביב תאטרון הנמצא בחובות כספיים ומקווה לצאת מהם באמצעות הפקה חדשנית של רומאו ויוליה שתביים ליה, במאית צעירה ונחשבת שהיא במקרה הבת של בעלי הבית. לתפקיד הראשי בוחרת ליה את ירון, צעיר חסר נסיון משחק שהוא במקרה לגמרי (מדהים איך כל הצירופי מקרים האלו קורים דווקא בטלנובלות) הבן של אבא שלה, דבר שאף אחד משניהם כמובן לא יודע.

גם אם נתעלם מהבעתיות של השם (הלו, כאילו "משחק החיים" שלא קשור לכדורגל? מה השלב הבא? תוכנית בשם "הזלילה הגדולה" שמתעסקת בסלט חסה?) אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שמדובר בשלב חדש באבולוציה (עכשיו, שש"ס לא בממשלה, כבר מותר להגיד שמוצא האדם מהקוף בלי להסתכן בשלילת אזרחות?) של הטלנובלות הישראליות. אחרי ש"לגעת באהבה" ו"לחיי האושר" (ולהיפך) הראו לנו שאפשר לעשות טלנובלות בעברית  מגיעה מ"ה ומוכיחה שאפשר גם לעשות את זה טוב.

זה מתחיל מהדיאולוגים, שסוף סוף נשמעים כאילו אנשים ממש מדברים אותם ולא כמו תסריט יבש שביקשו מהשחקנים להקריא, ממשיך בחיתוכים מדוייקים מלאים במבטים נוגים בסיום כל סצינה כיאה לז'אנר וממשיך בצוות השחקנים.

אחת התלונות המרכזיות כלפי "לגעת באושר" הייתה שחלק גדול מהדקות שבו בילה צוות השחקנים על המסך לווה בפנים עגמומיות מעדת "אני לא מאמין שאני מתבזה באופרת סבון". במ"ה השחקנים, במיוחד מהצד השלילי של החיים, נראים כאילו הם ממש בעניין. ניר לוי, שמשחק את בעלה של ליה, שחקן, בן זונה ודון ז'ואן בוגדני נותן תפקיד לתפארת הז'אנר (וזה אגב המקום לשאול את לוי: האם העובדה שהוספת לעצמך את השם האמצעי "נירו" היא מחווה למשפחתה של לימור?), אפרת בוימפלד, בתפקיד אחותו הביצ'ית של החבר הכי טוב של ירון - ששונא אותו בגלל שהוא גנב לו את התפקיד הראשי – עושה דמות שלידה סמדר מ"לגעת" היא נשמה טהורה וגם מתי סרי, בתפקיד אבא של ניר לוי והשותף לשעבר בתאטרון שעוד יראה לכולם מאיפה משתין הדג (אולי שמישהו כבר יגלה מאיפה דגים משתנים ויעצור את השימוש באלגוריה המטופשת הזאת) נותן הופעה מוצלחת. 

אבל למרות המחמאות לא יש למ"ה גם לא מעט מגבלות. גם כי לא בטוח שעולם התאטרון (שמעניי פחות אנשים בארץ מאשר הקולנוע – ואתם יודעים שגם שם המצב לא משהו) הוא מספיק מושך כדי להחזיק סיפור עלילתי, גם כי חסרה דמות רעה מרכזית שאפשר בקלות לשנוא (מי אמר טומי לפיד?) אבל בעיקר כי חלק מהדמויות פשוט אנמיות. לירון וויסמן, למשל, שמשחקת את ליה, היא חמודה, מקסימה וכובשת אבל יש לה בעיה מרכזית אחת  - גם עוד 3 קלטות לילדים היא לא תצליח להיות סופי צדקה. שלא לדבר על זה שהשיבוץ של דן תורן בתור מנהל התאטרון הוא אחד המופרכים שפגשנו בימי חיינו. אולי זה משהו אישי איתנו, אבל קשה לנו לראות אותו משחק מישהו שאפילו הבת שלו לא יושבת על הברזלים. למרות שזה לא באמת משנה. בהתחשב בשפה, הפלטפורמה ושעת השידור, להגיד שזה יהיה להיט זה לא ממש הימור.