Sat, 27 September 2003

上 求 菩 提
First attain Enlightenment
보리의 지혜를 구하고 닦는다.

下 化 衆 生
then instruct all beings.
중생을 교화하여 제도한다.

סיכום

הנסיון לסכם שנה באנוש הוא חסר סיכוי כמעט כמו להעביר שנה באנוש, ניקח את זה כאקסיומה. זה כמו לנסות לסכם נסיעה ברכבת הרים – "קודם עלינו, אחר ירדנו, אחר כך עלינו ואז שוב ירדנו". תיאור עלוב במקצת. תיאור הרבה יותר הולם יהיה ה"אההההההההההההה" המתמשך של עשרות גרונות מסונכרנים באימה, פחד והנאה צרופה.

בכל זאת, חובה קדושה לפנינו. לנסות ולסכם את השנה. על מנת לנסות ולארגן את הסיכום הזה, לקחתי לעצמי את החירות לחלק אותו לשלושה חלקים, החופפים בגסות מה את שלושת השלבים שלהרגשתי עברתי במהלך השנה.

ספטמבר: שובו של הג'די

התחלתי את השנה ב"אנוש" בדואליות תמוהה. מצד אחד – היתה לי היכולת הטכנית להתחמק מלעשות עוד שנה במקום שלפחות בזיכרון רחוק הטווח שלי צרוב כמקום מסויט, מזיע, קשה וככזה שהחדיר בי את ההכרה הסופית שלא נועדתי להיות מטפל. הזיכרון הכי חזק שלי מאנוש חולון הוא בחור בשם ירון (שם בדוי), כבן 50, פועל אשפה, שהיה מגיע למועדון ישר מהעבודה כשהוא מדיף ניחוחות עזים של זבל, עצבני, צועק ועל סף התפרצות אלימה בכל רגע נתון. בהנתן האפשרות 'להתחמק' מעוד שנה של אנוש, הייתי אמור להיות שלם עם ההחלטה כן לעשות את השנה המדוברת. למרות זאת – נשאתי עימי גישה של 'הכריחו אותי', 'אכלו לי' ו'שתו לי'. גישת הציניקן, יודע הכל, זה שראה יותר מדי ורק בא לתת את השעות שלו וללכת. הגישה הזאת התאימה לי לגישה הכללית בחיים, גישה של Blasé Blasé, הכל רגוע ושלו. הבודהיזם מלמד אותנו כי כולנו נמצאים באוקיינוס של סבל. כולנו נולדים, סובלים, מזדקנים ומתים. אנחנו נולדים מחדש, סובלים, מזדקנים ומתים. כל יצור נולד מחדש שוב ושוב ושוב. בגלל התשוקות וההיקשרות שלנו לדברים, אנחנו עושים את זה מראשית הזמן. השם לזה בסנסקריט הוא "סמסרה" – הכל הולך וחוזר חלילה. הבודהה מלמד אותנו שאנחנו צריכים לקחת ספינה מעבר לאוקיינוס הזה – ספינה של חוכמה, או ספינת פראג'נה. ניסיתי להאמין שאני שט בספינה הזאת. ספינה של שלווה ושמירה על קארמה נקייה לקראת הגלגול הבא. ספינה של ידע. העברתי את חוג התקשורת בצורה הכי מושקעת שיכולתי. הכנתי מערכי שיעור על מבני השליטה בעיתונות הישראלית, דיברתי על ההבדל שבין מאמרים לכתבות, ניהלתי יומן מדוקדק לקראת עבודת הסיום הממשמשת ובאה, הרגשתי טהור, מנותק ושלוו. גם בדינמיקה הקבוצתית עם שאר המדריכים נטלתי לי את תפקיד הציניקן הידען. הרי כבר נאמר על ידי פרנסיס בייקון (הפילוסוף והמאכל) – ידע הוא כוח. רק דבר אחד לא היה מעורב בכל הסיפור – רגש. חשבתי שזה מספיק, אבל כמו שגיליתי לקראת השלב השני - "ברגע שגופך מת, אפילו מאה דוקטורטים לא יעזרו לאני האמיתי שלך למצוא את דרכו[1]"

ינואר: תקווה חדשה

"הבודהה בא ממשפחה מלכותית בהודו לפני 2500 שנה. הוא היה נסיך בשם סידהארתא גאוטמה. היה לו סידור טוב מאוד – בארמון היה לו כל מה שהוא רצה. אוכל טוב, בגדים טובים, הרבה נשים יפות... הוא היה בן המלך ויום אחד יירש ממלכה חזקה. זה היה נפלא! אבל בפנים, סידהארתא היה מאוד לא שמח, בגלל שהוא לא הצליח להבין מי הוא היה... לילה אחד, סידהארתא עזב את הארמון, עזב את משפחתו, את אשתו היפייפיה ואת ילדו הרך, גזר את כל שערו ונהיה נזיר". קשה עד בלתי אפשרי לשים את האצבע באיזה שלב חל בי השינוי. באיזה שלב החלטתי לרדת מהגדר ולהיות מעורב רגשית. למרות שההשוואה לבודהה יומרנית כשם שהיא מגוחכת, יש נקודות דמיון. גם אני הייתי ב"סידור טוב מאוד", ומשום מה החלטתי לעזוב את זה ולהפוך להיות מעורב רגשית. אני מניח שזה קרה איפה שהוא כשהתחלנו לדבר על הבחירות בחוג. זה היה השלב שבו "I let go". בתחילת השנה, כשניתנה לי האפשרות עד כמה קשוחים יהיו החוקים בחוג שלי, בחרתי בקשוחים ביותר- לא מדברים על דברים לא קשורים, לא נכנסים באיחור. מי שיוצא – לא חוזר. היום ברור לי שהבחירה הזאת לא היתה ממקום של להציג גבולות לחברים "כי זה יותר טוב להם", כי אם ממקום של פחד מאיבוד שליטה על הקבוצה, פחד מחוסר היכולת להעביר את המסרים שרציתי. פתאום – ביום אחד, לא עמדתי בפרץ של הרצונות והפחדים של הקבוצה, ובמקום להמשיך עם המשנה הסדורה שלי הלכתי אתם, והתחלנו את כל הסשן של הבחירות, המערכת הפוליטית בישראל ולבסוף – הקלפי המדגמית. מודה ומתוודה – נסחפתי בהתלהבותם של החברים במועדון. זה לקח לי קצת זמן, אבל בסוף זה התחבר לי לשתי השורות המופיעות בראשית העבודה. שתי השורות האלה מוגדרות כמטרות הבודהיזם. לא משנה אם זה בודהיזם קוריאני, סיני או יפני, זן בודהיזם או ויפאסאנה. שתי מטרות יש לו לאדם – להגיע להארה, ואז להורות לאחרים כיצד יש להגיע אליה. ביום שתשאל את עצמך "מי אני?" ולא תהיה לך תשובה, שום תשובה, או אז "אהההה!" תבוא ההארה. לא אתיימר לומר שהגעתי להארה. רחוק מכך. אבל ברור לי שחובה עליי לעזור לאחרים. העמדה המרוחקת, אותו מנגנון הגנה ששירת אותי במשך שנים כה רבות הולך ונסדק. אין לי ספק שהשינוי שחל בי במסגרת החוג הוא רק עוד לבנה קטנה בחומה שהחלה להיסדק בשנים האחרונות, הן בעקבות הטיפול שעברתי והן בעקבות מערכת היחסים עם דקלה (יש שיאמרו, וכבר אמרו, שאם לא הראשון, השניה לא היתה מחזיקה מעמד). התוצאה של ההתפוררות הזו בגדר ההפרדה המפוארת שבניתי לי בבואי למועדון היתה שנהיה לי אכפת. לא רק אכפת לעבור כל יום ב'שלום', לא רק אכפת לגרד עוד נושא בשביל עוד יום ראשון. אכפת מאיך שהחברים יהנו מהדברים שאני עושה איתם, אכפת מהמסרים שאני מעביר להם. לכן, כשספגתי ביקורת על התנהגותי במועדון לקחתי את זה מאוד ללב, וכשקיבלתי מחמאות – זרחתי כמו אב גאה. כמובן, ש'לגדל' רגש ואכפתיות למשהו זו חרב פיפיות. אפשר להרוויח מזה המון אבל לא פחות – אפשר לסבול, ובגדול.

יוני-יולי: האימפריה מכה שנית

את הפסקה הזאת של העבודה אני כותב כחודשיים אחרי הפסקה הקודמת. איך שהוא נעצרתי עם העבודה הזאת. יש תירוצים אובייקטיביים – בית חדש, עבודה ששקעתי בה יותר ויותר וכמובן – הציפייה לילד ראשון. הסיבה שחזרתי לכתוב את העבודה (מעבר לעובדה הכה בנאלית שהגיע הזמן שאגיש אותה) הוא שפתאום, ככה לקראת ראש השנה (שנה טובה!) הבנתי איך חווית אנוש מתקשרת לי לנושא שהכי מעסיק אותי בימים אלו – הולדת בני הממשמשת ובאה (טפו טפו טפו!). באיזור יוני יולי ב"אנוש" זכיתי בהארונת קטנטונת. זה היה דווקא בדינמיקה הקבוצתית של המדריכים. כל מיני אנשים בדינמיקה דיברו על עצמם, ופתאום ראיתי איך הרבה מאוד מהדפיקויות של כל אחד (סליחה על השימוש במונח 'דפיקויות'. זה בשם הוועדה לקיצור תהליכים ורבאליים) קשורות לדברים כל כך קטנים ולא משמעותיים שקרו לו בילדות. מישהי שבכיתה ד' המורה לתושב"ע אמרה לה "אף אחד לא אוהב ילדים חכמים מדי", ומאז (עשרים ומשהו שנים אחר כך) לא השתחררה מזה. המחשבה על כך שלטעויות כל כך קטנות יש השפעה כל כך גדולה מאוד מפחידה אותי. זה נכון גם לילדי העתידי וגם לחברים באנוש. יציאה החוצה לדבר בטלפון בזמן שיעל שואלת "איפה יריב?" נראית כמו משהו קטן, אבל יכול מאוד להיות שהיא לא.

זה כנראה השלב שהתחלתי לסבול באנוש. לא יודע אם לסבול זו המלה המתאימה, אבל לקחת קשה כל פעם שבחוג שלי היו שני אנשים שנכנסו רק כי הם נכנסים לכל חוג. נכון, סוף שנה, ואני כבר לא ילד שצריך להתבאס מכל דבר קטן כזה, אבל בכל זאת. כאילו עברתי תהליך הפוך במהלך השנה. אם אמורים להגיע בתור כאלה שלוקחים קשה, ועד סוף השנה לעטות שריון רגשי וציני שהופך אותו ל'מקצוען', אצלי קרה בדיוק ההפך. "אולי זה רק משבר קטן וזה עובר, אולי פשוט אני נהייתי קצת אחר", שר אריק אינשטיין.

סיום

הבטחתי שלושה חלקים והנה אנחנו ברביעי. אסור לנו להאמין לכל מה שאומרים לנו, או ללכת עם תבניות מוגדרות מראש. בערך בשבוע הראשון שלנו באנוש אמרתי לאור – "קח את זה באיזי. אנוש זה לא ספרינט. זאת ריצת מרתון". אני מרגיש שעברתי איזה שהוא תהליך במהלך השנה הזאת. אני לא יודע אם הוא היה בגלל אנוש, במקביל לאנוש או (וזה פחות סביר) למרות אנוש. מרתון ארוך, קשה, מתגמל לעיתים אבל מרתון בדרך להארה, שלפעמים נמצאת ממש מתחת לאף שלנו. כשהבודהה התחיל ללמד זן, הוא כינס 2500 נזירים כדי לשמוע הרצאה. אבל הוא לא אמר כלום. לא פתח את הפה, ורק ישב שם. התלמידים שלו ישבו והסתכלו עליו, תוהים אם משהו לא בסדר "אולי המורה חולה היום?" "מתי נתחיל ללמוד?". לבסוף- הוא הרים פרח בודד והחזיק אותו באוויר. אבל אף אחד לא הבין. כולם הסתכל סביב, עדיין מחכים שיתחיל לדבר על הארה. רק תלמיד אחד, מאהאקשפיה, חייך מאוזן לאוזן – "אהההה". הבודהה הפך אותו ליורשו. בריצה הארוכה שכולנו עושים בחיים, מי לקראת הארה ומי פשוט כי כולם רצים, אנוש סיפקה לי מסלול צדדי, שבו יכולתי לרגע לשבת, להחזיק פרח באוויר ולהגיד "אההה".

אחרית דבר

ערב ראש השנה אנחנו נמצאים. ביום השני של ראש השנה אנחנו קוראים את פרשת עקדת יצחק (בראשית כ"ב):

"א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.  יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.  טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם.  טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה:  כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.  יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.  יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.  יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע. ".

מה הקשר, תשאלו? הרד"פ (רבי דרור פויר) אומר – "הקריאות של ראש השנה, מבחינתי, באות להזהיר אותנו – אל תהיו כמו אברהם. כשאתם שומעים את הקולות האומרים לכם לעשות מעשה רע, אל תעשו אותם. אל תיכנעו לקפריזות של אלוהים, כי אלוהים הוא קול פנימי, הוא הילד הרע. לא תמיד הוא צודק ולא תמיד הוא מבין, לפעמים הוא סתם עושה ניסויים בבני אדם"

ואני אומר – כל חבר באנוש הוא כמו הילד שלך. אל תיכנע לציווי הבסיסי שלך להיאטם, ולהוריד את מאכלת הציניות והאדישות עליו. הכי כל בעולם זה להיאטם. הקול הפנימי שלנו, ההישרדותי, אומר לנו להמשיך הלאה. "זה משוגע זה". כי להישאר ולהתייחס עלול לגרום לגרום לנו לשאול את עצמנו שאלות – "איך אני יודע שאני לא משוגע?" "האם אני בנאדם טוב?" "האם יש בי חמלה?". שאלות שהתמודדות על בסיס יומיומי (או שבועי) באנוש לא נותנות לברוח מהן. אחרי שנה (ואולי שנתיים) באנוש אני חושב שאני יכול לענות על השאלות האלו – "אני לא", "לא, אבל אני מנסה" ו"כן, רק צריך לאפשר לה לצאת החוצה", בהתאמה. מי שרוצה למצוא את הדמיון לשאלה שהבודהה השאיר לנו – "מי אני?" "אהההה", מוזמן.

[1] כל ציטוטי הזן לקוחים מהספר המומלץ בחום The compass of Zen מאת זן מאסטר סונג סאן

Fri, 26 September 2003

@כותרת:

כולסטרול הזהב

@משנה: תרשו לנו להעתיק בדיוק את הטקסט שכתבנו כאן שנה שעברה – "עם פרוץ השנה החדשה (שנת שלום ושרון) שני הגברים השמנים מתכבדים להעניק לכם את פרסי כולסטרול הזהב (אם לתעשיית האופנה יש פרסים, שלנו לא יהיו?) - לכל מה שהיה טוב ורע בשנה האחרונה בטלוויזיה שלנו. להלן הזוכים ונימוקי חבר השופטים" איך לא השתנה?

@רציף:

פרס "גילה גמליאל" לקיטור הכי לא מוצדק של השנה: לקטר על הפרסומות ב- "24"

מנימוקי חבר השופטים: נהיה איזהשהוא בונטון להגיד – "הייתי רואה "24", אבל אני לא יכול לסבול את כמות הפרסומות שערוץ 10 שם". עורו חברים, והריחו את הקפה! ערוץ 10 משבץ ב- 24 בדיוק את כמות הפרסומות שנקבעה בעריכת הסדרה, ואפילו – וזה חידוש בטלוויזיה שלנו – במקומות הנכונים. רציתם טלוויזיה כמו באמריקה? זו כמות הפרסומות שיש בתוכניות באמריקה. לא מוצא חן בעיניכם? לכו תראו "ארטה". אנחנו בטוחים שלברנארד פיבו יש סקס אפיל כמעט כמו לקים "כמה כוסית ככה אהבלה" באוור.

פרס "פרייז'ר" לטלעוד השנה – "סקראבס".

מנימוקי חבר השופטים: להלן לוח שידורים של טלעד ליום ראשון האחרון:

23:49 – 00:00 – סקראבס

00:00 – 00:05 – תקציר החדשות

00:05 – 00:25 – סקראבס

בדרך כלל יש גם את פרייז'ר באיזור 01:22 (זה משתנה כל שבוע ובדרך כלל גם לא לפי הסדר), אבל מספיק להסתכל על מה עושים לסקראבס בשביל לתלוש את השיערות. תוכנית של 21 דקות נטו, הופכת לתוכנית של 36 דקות ברוטו, מה שנותן לנו 15 דקות של פרסומות וחדשות. 15 דקות על 21. לא חראם על די.ג'יי, אליוט, טורק וד"ר קוקס המלך? תחשבו מה הם יעשו לסי.ג'יי וג'וש.

פרס "מפלגת העבודה" לדעיכת השנה - "פספוסים"

מנימוקי חבר השופטים: תאמינו או לא, "פספוסים" היא אחת התוכניות הוותיקות, אם לא הוותיקה שבתכניות ערוץ 2. עוד מימי שידורי הנסיון ועד היום (לפחות עד שהם יצאו לפגרה) הקונספט של יצפאן מסתלבט על גויים ערלים ("ראית איך אמר לו 'אהבל' בעברית והוא עוד לוחץ לו את היד? גאון, גאון, היצפאן הזה"), אנשים היושבים ליד סרטי הוידאו בהם הנציחו אסונות משפחתיים קטנים כהורים גאים ואחרון חביב – הסתלבטות על סלבז, נראה היה בלתי מנוצח. אבל משהו קרה בעונה הזאת, ותאמינו או לא – הג'ינג'י (לא פרנס, גאון) עקף את "פספוסים" המיתולוגית ברייטינג. משהו חורק בממלכת הסיגרים?

פרס "דן מרידור" לאיש הכי מבוזבז של השנה - מודי בראון

מנימוקי חבר השופטים: מי שמתמזל מזלו, ומבלה בוקר בבית בהמתנה לטכנאי, יכול לזכות בסוכריה לא צפויה – שידור חוזר של "הכל אנשים". זה פחות או יותר מסכם את העשייה הטלוויזיונית של מודי בראון בימים אלו, וחבל. נראה כי כל דבר שמודי בראון נגע בו בשנים האחרונות – שידורי ספורט, "הכל אנשים", אפילו פרסומות לבנק מסוים ("פותח סוס בקשה!") מקבל מעין מגע קסם של אמפתיה, הומור ודיבור בגובה העיניים, ועם זאת – חוץ משידורי ליגת האלופות, בקושי זוכים הצופים להנות מבראון. הנה המלצה לערוץ הראשון – תביאו אותו ל"ראשון בשער". אצלו – אפילו איבודי הצבע התכופים שלכם (נגמר התקציב לאנטי מחיקון?) ייראו חינניים.

פרס "עוזי לנדאו" לטרחן השנה - מרדכי שקלאר

מנימוקי חבר השופטים: נדמה כי לא עבר חודש השנה בלי שמר שקלאר, יושב ראש הראשות השנייה לשידורי כבלים לויין וגופים מיותרים התבטא באיזושהיא עמדה הנוגעת לתוכן השידורים. "זה לא מתאים לילדים", "זה לא מתאים לחיות", "זה פוגע ברגשות חובשי הכיפות הסרוגות בצבע כחול". במין פטרונות שמתאימה יותר לזמפוליט רוסי, יושב איזה שהוא איש, שיכול להיות שהוא נחמד מאוד, וקובע לנו איזו פרסומת נראה ואיזו לא. כל פרסומאי בלירה שרצה לעשות כותרות הנפיק פרסומת פרובוקטיבית דה לה שמאטע, ושקלאר, בנאמנות פבלובית פסל אותה לשידור. די כבר, די. פרסומות גרועות – ידפקו את המפרסמים. תתכבד נא ממשלת ישראל ועשרות תתי הגופים שלה ותסיר את טלפיה מהמסך שלנו. בשביל זה יש את אורי דן.

 פרס "מיקי גבע" למיצוי מהיר של תהילה רגעית: רודריגו גונזלס

מנימוקי חבר השופטים: חבר השופטים חי בתחושה עמומה שאחרי ששרון וחסר ההומור שאיתה (או כמו שקוראים לו אצלנו 'סקנד-בסט') כבר מזמן ייעלמו מאור הזרקורים, מה שיישאר מכל פסטיבל אילון יהיה הפרצוף המחייך של אחד, רודריגו (זה, ומראה הפן של אקי, שעדיין גורם לנו להתעורר בלילות מכוסי זיעה קרה). מדברים על תכנית בערוץ הילדים, וזה רק עניין של זמן עד שנראה אותו מזמרר "פייייייצה מטרררר" או לועס סטייק מוכשר של אל-גאוצ'ו. הלאה קמילה, הבוז לבנחמין, יחי רררררררררררררווווודרייייייגווווווו!

 פרס "שאול פרחים ובניו שלום" לפרסומות של השנה: נעלם, נמוג, נגוז

מנימוקי חבר השופטים: חבר השופטים היה חלוק בדעותיו. מצד אחד, ניצבה סדרת הפרסומות של שני הבובואים – שקע ותקע. לזכותה ניתן היה להיאמר שאלף – עובדי חברת חשמל לא אהבו אותה, וזה כבר טוב. בית – היא הצליחה להיכנס לתודעה בלי למכור שום דבר. זה כאילו שאנחנו יכולים לקנות חשמל מבזק. אבל – מכיוון ומדובר בתשדירי פרסום, הפרס השנה הלך לפרסומות הסידן של חלב תנובה. הוא הלך אליהן כי זאת הפרסומת שהכי הצליחה להעביר מסר במינימום תקציב. בלי צילומים בחו"ל, בלי בחורות עם מחשוף לא סביר, בלי כלום. שחקנית טובה, טקסט משובח – וכולנו רצנו לקנות חלב מועשר סידן. שלא יברח, יתפוגג, יגוז. שאפו!

פרס "אשכוליות או לא להיות" לפרסומת המקוממת של השנה: יופלה והזקנים

מנימוקי חבר השופטים: לכאורה, הפרסומת של יופלה עם הזקנים בבית האבות מגניבה ומגניבה. זקנים נחמדים, נותנים להם יופלה מוקצף והם רוקדים ומאושרים. כיף כיופק. אבל יש ריח כל כך חריף של פטרונות ואייג'יזם (יש מלה כזאת, תבדקו) שנודף מהפרסומת הזאת, שכל פעם שהיא מופיעה על המסך יש לנו גירודים בלתי נשלטים מלווים בבחילה. הפרסומת הבאה של יופלה – זקן אסקימוסי צף לו על גוש קרח בדרך למותו (זה מה שעושים עם זקנים, לא?), ופתאום שולף יופלה, שר לו ושמח על הקרחון, עד שנגמר היופלה, ואז הוא יכול למות בשקט.

פרס "המטריקס" לוירטואליות השנה - יעל בר זוהר

מנימוקי חבר השופטים: היכולת של יעל בר זוהר לשמור על מעמד של כוכבת על עומדת בניגוד גמור ליכולת שלה להתמיד בעבודה אחת. קשה לזכור משהו שיעלי עשתה השנה, מעבר לכמה פרומואים (ערוץ 2), הבטחה לתוכנית (ערוץ 10) ועוד כמה קליפים שהגישה בערוץ YTV. למעשה, הדבר היחידי שבגללו עוד אנחנו בכלל זוכרים אותה הן סדרת הפרסומות של פוקס (והספיישלים של גיא פינס עליהם). מצד שני, חייבים להודות, שם היא ממשיכה להפגין יכולות משחק משכנעות למדי, לרות שלרוב זה באותו התפקיד - החברה של יהודה לוי.

פרס "עמרי שרון" להעלמות השנה - סדרות הרכש של ערוץ 3. 

מנימוקי חבר השופטים: מדהים איך השפיע סכסוך עסקי, לא גדול במיוחד, זעזע את עולם הרבה אנשים. אחרי שנים של אופטייות שבהם הרגילו אותנו להיות חלק מהעולם הגדול בזכות ערוץ ששידור באמת את מיטב התוצרת הטלוויזיונית העולמית (אל תתחילו עכישו עם מנטרות של "אמריקה זה לא העולם". שבחתונה שלכם יראו סדרות איכות צרפתיות) קמנו וגילינו ששוב נשארנ מאחור. חברים פותחת עונה עשירית, הבית הלבן כבר בקדנציה השניה, טוני סופרנו ממשיך להכות ואנחנו תקועים עם אוסף סדרות קנדיות חסר הגיון. האין העם היהודי סבל מספיק?

פרס "הכדורגל הישראלי" לגסיסה הארוכה והמייגעת של השנה: ערוץ 10  

מנימוקי חבר השופטים: ההישג הגדול ביותר של ערוץ 10 (מעבר לעובדה שהוא מקרין סירטי קולנוע כל כך נשכחים עד שאפילו השחקנים היו מופתעים לראות את עצמם על המסך) היא העובדה שהוא הצליח להגיע למעמד הזה ולזכות בפרס הגסיסה האיטית בפעם השניה ברציפות, ועוד ידו נטויה. בכל פעם שנדמה שכלו כל התקוות ושהוא עומד להיסגר, מגיע עוד הבהוב קטן בקצה המנהרה, עד שלפעמים נדמה שאם מישהו יכתוב יום אחד את הסיפור של הערוץ, הוא יוכל לעשות ממנה יופי של טלנובלה. למרות שאנחנו ממש לא בטוחים לגבי הסוף הטוב.

פרס "הלילה, יענק'לה לאן" לתוכנית הגרועה של השנה: המופע המרכזי

מנימוקי חבר השופטים: אולי הקטגוריה הצמודה ביותר השנה. לקו הגמר הגיעו "צימרים", מעין קומדיה יומית הזויה שניסתה להיות "בועות" בגליל והצליחה בעיקר לבייש את וילוז'ני; ו"המפגע המרכזי", סוג של תוכנית בידור שניסתה להיות "סטארדי נייט לייב" אבל הוכיחה לנו מהר מאוד שחוץ ממבטאים וחיקויים של ארסים הדור הצעיר של הקומיקאים הישראלים עוד יותר פטאטי מהנבחרת של גרנט. המופע המרכזי זוכה בפרס גם בגלל שלמפיקים שלה היתה את החוצפה לשדר בשבוע שעבר לקט בשם "המיטב" (אם זאת לא הטעיית הציבור, אנחנו כנראה לא מבינים את המושג), אבל בעיקר כי מערוץ 1 אנחנו פשוט לא מצפים לכלום.

פרס "זה לא חייזר, זאת ציפי" לרגע הטלוויזיוני המביך של השנה: הפקת רומיאו ויוליה של "משחק החיים"

מנימוקי חבר השופטים: "משחק החיים" עשתה השנה היסטוריה קטנה כשהוכיחה שטלנובלה ישראלית יכולה להצליח גם אם הדמויות שלה נשמעות כמו בני אדם, ולא כמו קרטונים שמקריאים טקסטים מדף. מצד שני היא סלבה מחורים כל כך גדולים בעלילה עד שלעיתים היה נדמה שאם השחקנים לא יזהרו הם עלולים ליפול לתוכם. שיאו של האירוע היה כמובן היה ההפקה המהוללת עליה עבדו אנשי התאטרון לאורך כל הסדרה. "רומיאו ויוליה" גרסת תאטרון הכוכב? התבררה כאופרת רוק, עם תלבושות יותר מזעזעות מהלבוש של סנדרה רינגלר, ולוק של הצגת מתנ"ס. השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא במי היה הזלזול גדול יותר: בנו הצופים או הזכרון של שקספיר

פרס "מרקו ואמא" לאיחוד הכי חגיגי (אבל הכי חסר משמעות): יעקב ומיקי

 מנימוקי חבר השופטים: כמה חיכינו, כמה ציפינו. מאז שמיקי הודיעה שהיא נוטשת את גדי ועורקת לערוץ 10, עולם הטלוויזיה עצר את נשימתו. כולם חיכו לרגע שבו מיקי ויעקב, צמד המגישים המיתולוגי שוב יביא את הכימיה המפורסמת שלהם למסך והתקווה הייתה שהניצוצות שיעופו שם ירימו איתם את ערוץ 10 לשיאי רייטינג חדשים. הבעיה הייתה שזה פשוט לא קרה. הכל היה נכון, יעקב המשיך לשלוט, מיקי ידעה לתת את הלחלוחית (והצחוק, בדרך כלל בלי שליטה) אבל חוץ מכמה אייטמים בעיתונים (ושלטי פרסום בכל חור) לאף אחד, לפחות על פי הרייטינג, לא היה אכפת. כך חולפת תהילת עולם.

 פרס "לה מרמור" לשיבוץ הכי מבריח צופים: שבוע אופרה בערוץ 1

  מנימוקי חבר השופטים: אפשר לכתוב אלפי מילים על היכולת של ערוץ 1 לקחת את מעט הדברים הטובים שעוד נשארו בו (ולא אנחנו לא מדברים על "שישי עם מיכל") ולהרוס אותו בעזרת שיבוץ לא סביר (הסימפסונס? שישי בצהריים? אתם בסדר?) ואו אי נאותות שידור, אבל ההחלטה שלהם לשדר במשך שבוע אופרות בשעות השיא סידרת אופרות (לא סבון, אמיתיות) מהווה שיא גם במקום שהביא לנו את " שבט כהן". לשים אופרה בשעת צפיית שיא (כמה שמושג הזה בכלל תקף ערוץ 1 ) זה לא רק התנשאות זה להגיד לצופים בפנים מה אנחנו חושבים אליהם, וזה לא דברים טובים.

פרס "רוני דניאל" לסדרה הכי מטעם דובר צה"ל: "כנפיים"  

 מנימוקי חבר השופטים: לא ממש ברור לנו למה התמכרנו לכנפיים. האם זה בגלל שהיא הייתה עשויה כל כך רע ודביק עד שהיא הפכה לקאלט? האם זה בגלל שבסופו של דבר אנשים שהיו מנויים לבטאון חיל האוויר פשוט לא יכולים להתנתק? או שאולי בגלל שאיה קורן עושה לנו את זה (למרות שאת "אהבה מעבר לפינה" אנחנו לא מסוגלים לראות – אהבה, אהבה, גם לנו יש קווים אדומים). מה שכן ברור הוא שכבר שנים לא נעשתה כאן סידרה שדובר צה"ל יכול לאמץ אותה ולשדר אותה לשמיניסטים בלשכות גיוס בתור סרט תעמולה. מדובר במסמך כל כך קונפורמיסטי (מי אמר אורי דן?) עד שהוא גורם ל"טירונות", של האחים ברבש, להיראות על סף החתרני. וחייבים להודות שזה בפני עצמו, הישג לא קטן.

בטח שמתם לב ש...

·           בשקט בשקט, דקלה השאירה את קמילה הרחק מאחור במרוץ לתואר שרלילת הווילה של פרויקט Y

·           שבלי שסיפרו לנו, טוני וצ'ינו נהייו אייטם. הלו? מתי זה קרה?

·           שהפרק ששודר השבוע ב"הישרדות" שבר את כל שיאי העולם הידועים ברוע לב צרוף.

·           שבמקריות מטרידה, ג'ון ריטר המנוח נתן השבוע הופעת אורח ב"סקרבס"

·           שאם היה דבר אחד טוב בשידור טקס האמי זאת ג'ואן ריברס על השטיח האדום. מה עם גילת אנקורי לגרסה הישראלית?

·           זה לא קשור אבל היינו חייבים – תודה מיוחדת לגאון בארקיע שהחליט שלשים פטישי פלסטיק של יום העצמאות על כל מושב בטיסה מפוצצת ילדים זה רעיון טוב. תודה. באמת תודה.

Sun, 21 September 2003

שני גברים שמנים

שידור בדד ישכון

הרגע המשמח היחידי בשבת האחרונה (לפחות עבור השמן הבית"רי) קרה באיזור אחת בצהריים. ערוץ חמש שידרו משחק ראגבי ישראלי, ותאמינו או לא – ירושלים הובילו חמש אפס במחצית על תל-אביב. משם – הכל רק התדרדר. גם עם ירושלים של אלי (אם נכנעים מראש, מאשימים אותך פחות אחר כך) אוחנה וגם עם ערוץ (ישיר! ספורט מוטורי!) 5.

בערוץ 2 הבטיחו לנו "משחק עונה". אז בואו נבהיר כבר עכשיו - בשום מקום, בשום צורה, משחק במחזור השני גם אם הוא בין אינטר ליובנטוס, לא יכול להיחשב כ"משחק העונה". ואחרי שהורדנו את זה מהלב, בואו ונדבר על השידור השבועי של ארבל את איווניר בע"מ.

כל אוהד ספורט שראה איך משדרים משחקים בחו"ל, יודע ששידור ספורט טוב מתחלק לשלושה חלקים – לפני המשחק (פרי-גיים), המשחק עצמו (פרי שרון) וסיכום המשחק. בשידור של ארבל לעומת זאת, יש פתיחה, פרסומות, משחק, פרסומות על המשחק, עוד קצת משחק, מבזק חדשות, פרסומות, שני ראיונות קצרים, פרסומות ונגמר.

זר לו יראה את השידור של ארבל ואיווניר לא יידע שמתנהלים בארץ עוד משחקים. שיש ליגה. יש משחק וזהו. מדי פעם (באיחור של כחמש דקות, מדדנו) מבליחות כתוביות שאומרות – במקום עלום בשם עילוט הובקע שער. למה? איך? לא חשוב. אנחנו פה רק משדרים משחק. שהצופים יבררו לבד מה עבר על השיער של ניר דוידוביץ' (אח שלנו, זה הזמן להחליף ספר) או איך זה שפתאום קלמי סבן הוא יקיר האדומים, אחרי שעונה שלמה היה נדמה שהוא בכלל סוג של קישוט שקשטן קנה לכריסטמס. האם לרגע מישהו חשב לשים למטה פס רץ עם תוצאות (מה שקוראים בעולם 'טיקר')? לא, למה? העיקר שיש שוט של מלי (שמיים כחולים ובלמים אדומים) לוי במחצית הראשונה, ועוד בחורה עם מחשוף במחצית השנייה.

אבל האמת היא שזו לא אשמת ארבל, אלא אשמת החברים לוי, מנחם, עזור, זהבי, ושלמה בן עמי (אחראיות מיניסטריאלית). מי שפיצל את הליגה הזאת לכל כך הרבה גופי שידור, גרם לזה שאף אחד לא נותן לנו תמונה קוהרנטית של מה קורה וגרוע מכך – אף אחד מהם לא נותן לנו את מודי בראון. בקצב הזה, בשנה הבאה – טלעד ישדרו את הקרנות, ערוץ אחד את הכרטיסים הצהובים וערוץ הקבוצות את השערים. לערוץ 10, כמו שזה נראה כרגע, תישאר רק דקת הדומיה.

בטח שמתם לב – שב"ראשון בשער" התעסקו בהמון דברים (משחקים בשידור ישיר, טעויות שיפוט, אליפות אירופה בכדורסל, כתבות על אלומה גורן) אבל שכחו שהם תוכנית סיכום מחזור ולא טרחו להראות אפילו שנייה אחת מהדרבי של פתח תקווה.

Fri, 19 September 2003

@כותרת:

וואי, וואי, וואי

@משנה:

6 שאלות על פרויקט וואי, נכון ליום התשיעי.

@רציף:

1.         יכול להיות שדקלה היחידה שטרחה להביא חזייה לווילה? (לא שיש לנו תלונות).

2.         כמה זה ייקח עד שיוגב ילך מכות עם מישהו? האם זה יהיה עם פיראס, ליהי או קאמילה?

3.         מישהו יכול להסביר ללאה שלא מתים מנקע? ואם כבר אנחנו מדברים – שני אמבולנסים תוך תשעה ימים זה לא קצת מוגזם?

4.         מתי יחליטו בהפקה מה הם רוצים להיות – העולם האמיתי או כוכב נולד? והאם בעקבות ההחלטה ייחסכו מאתנו השיעורים עם יורם לווינשטיין?

5.         האם הסושי של יום שני היה מחווה לדג הזהב ששגיב הרג? האם מישהו יספר או יראה לנו בדיוק איך הוא עשה את זה?

6.         אם אחרי שמונה ימים הראו לנו את החזה של קאמילה, מה יראו לנו אחרי שלושה חודשים?

Fri, 19 September 2003

כשהיינו קטנים רצינו להיות ג'ק טריפר. לגור בסן דיאגו (טוב, מה ידענו אז?), לחיות בדירה אחת עם שתי חתיכות (ככה קראו לזה באותם ימים) ובעיקר להיות הכי קולים בעולם. מכיוון שלאור הנתונים הטבעיים שלנו היה ברור שזה לא יקרה, הסתפקנו בהערצה מרחוק. הגיבור שלנו היה ג'ון ריטר.

כשלושה בדירה אחת ירדה (ויש שיאמרו – בצדק) הוא ניסה להמשיך הלאה. הוא השמין, השתתף באין ספור סגרות שלא שרדו (כולל "הופרמן" שהייתה מעולה אבל הקדימה את זמנה), נכנס להיכל התהילה הפרטי שלנו בזכות סצינת הקונדומים הזוהרים ב"סקין דיפ", אבל בעיקר המשיך לחייך. וזה, לאור הנתונים, בהחלט סיבה להערצה.

בשנה האחרונה הוא דווקא חזר לעצמו. הסדרה שלו, "8 כללים אם אתה רוצה לצאת עם הבת שלי" (להורדה בתוכנת שיתוף הקבצים הקרובה לביתכם) הביאה רייטינג, המבקרים התלהבו, והיה נדמה שהוא שוב חוזר להות כוכב גדול. השבוע הוא נפטר במפתיע בגיל 54. אם זה לא היה כל כך עצוב, אפשר היה לצחוק. ביננו, למות בדיוק ברגע שאתה מצליח  - זה בדיוק מה שהיינו מצפים מג'ר טריפר. 

Fri, 19 September 2003

@כותרת:

יאללה, בלגן

@משנה:

@רציף:

אנשים האוגרים דברים בביתם תמיד היו דבר מרתק בעינינו. לא מעטים מכם (ומעטות מכן) שומרים בבית דברים שהמקום הראוי להם הוא פח האשפה של ההיסטוריה – חולצת סיום טירונות כ"ל, את כרטיס הכניסה להופעה של גאנז אנ' רוזז בפארק הירקון, סטיקר של "נוער רצ" ואוסף בלתי סביר של עיתונים מתאריכים היסטוריים. מי יודע, אולי פעם יבואו בטענות על הרכב השכור שהחזרתם ב- 93' בכרתים. עדיף לא לזרוק את אישור ההחזרה. כאילו אנשים אומרים לעצמם: במקום לזכור אירועים ורגעים בחיינו, הבה נשמור את החפצים הרלוונטיים לאותם הרגעים, ואז נוכל לשכוח את האירועים עצמם. באיזה שהוא יום בהיר, נעבור על כל החפצים האלו, ואו אז ניזכר באותן נקודות מפתח בחיינו. אאוט-סורסינג לזיכרון, אם תרצו. בשביל אנשים כאלו בדיוק, נועדה התוכנית "עושים סדר" שהתחילה בתחילת החודש ב- BBC Prime. בתכנית, ההרחבה החדשה במסגרת תכניות ה"בואו ונסדר לכם את החיים", מלשינים חברים או קרובי משפחה על מישהו שיש לו בלגן בבית. צוות התוכנית מגיע חיש קל, וביעילות של טרמיטים מעיף ג'אנק של שנים לפני שהספקתם להגיד – "זאת החולצה שלי ממחנה קיץ במחנות העולים!". שתבינו – לא מדובר באנשים שיש להם בצד ארגז עם מזכרות, המנחה דונה וולטר, בלונדינית נמרצת עד כדי סחרור, מגיעה לבתים של אנשים שלא זרקו שום דבר, אבל שום דבר, כבר שנים. החל מקופסאות שימורים, דרך כל נייר אפשרי וכלה בכל בגד שהם אי פעם הסתכלו עליו. בפרק ששודר השבוע, ניקתה דונה יחד עם העוזר שלה 73(!) שקיות זבל מבית של אלמנה בריטית דומעת. מצד אחד – זה קורע לב לראות איך זורקים לאנשים את כל הזיכרון שלהם, מצד שני – פתאום יש לה מקום לזוז בבית. אז במקומכם, כן, אתם, ששומרים על אוסף ניירות הקרמבו שהיה לכם בגיל 7, היינו מתחילים לסדר, כי דונה בדרך.

Fri, 19 September 2003

כמו השמן והרזה, כמו טוילדי וטוילדם, כמו בן ורוזן (סתם, הם לא קשורים, אבל קשה לנו לשכוח אירועים טראומטיים), השילוב בין אבי רצון, שכל מה שאפשר לומר על היכולת שלו להגיד בדיוק את הדבר המרגיז, ושלמה שרף, שעל יכולת הביטוי שלו יעידו החברים נג'ואן גרייב ואברהם גרנט, הוא שלם שגדול מסכום מרכיביו.

בלי שום בעיה הם השאירו מאחור את המלחמות ההיסטוריות (בואו רק נגיד שאם אפשר היה לאסוף את הדם הרע שהתרוצץ בינהם, זה היה יוצר רזרבות לא קטנות בבנק הדם), והפכו ביחד לצוות שעובד ביעילות של פצצה חכמה. מזהים מטרה, נועצים שיניים, ולא עוזבים עד שיוצאים לפרסומות (ככה זה רוטוולרים בעידן המודרני. אפילו להם יש מודעות צרכנית). תוסיפו לכל זה את חבר הפאנל השני, אריה מליאניק, עוד אחד שאף פעם לא הצטיין בעודף בושה ו/או בעיות ניסוח ותקבלו את הטרויקה הכי אכזרית בטלוויזיה.

חשיבות האירוע, אם יורשה לנו לרגע לחבוש את כובע הסוציולגים, נובעת מהעובדה שעולם הכדורגל הישראלי מאוד דומה לממשלת ישראל. בדיבורים כולם תותחי על. כשזה מגיע לביצוע, נרשמת ירידה מסוימת. במבחן התוצאה, אפעס, ההישגים לא מרשימים. רק שבעוד הפוליטקאים כבר הפכו מזמן לשק החבטות של עולם התקשורת בכלל ותוכניות האירוח (לא כולל שישי עם מיכל) בפרט, על אנשי הכדורגל עדיין מקובל לרחם. או לפחות היה מקובל עד שהפציעו אבי רצון והטריבונה שלו.

כל הדברים הטובים שהיו ב"טריבונה" (ולא, המשפט האחרון לא כלל את משה פרימו), והפכו אותה לאירוע שכל חובב ספורט חייב לעצמו אחרי הדיכאון של שבת (אם הקבוצה שלכם הייתה ניראת כמו בית"ר, לא הייתם שוקלים אשפוז מרצון כל שבוע?) נמצאים גם השנה.

גם העונה, ב"טריבונה" היא בדיוק מה שתוכנית ספורט צריכה להיות: עצבנית, צעקנית, נושכת, מתלהמת ובעיקר לא מרחמת. על אף אחד – כולל לא על אנשי הצוות. נסיון להשוות אותה ל"ראשון בשער" האנמית -  במיוחד לאור חוסר היכולת של אנשי רוממה להעביר ביקורת שלא על ידי רמיזות שאפילו דן חמיצר היה מתקשה להבין - הוא לא רק מיותר, אלא מש מעליב. במיוחד לאור הצטרפותו  של שלמה "המחנך" שרף לפאנל.

מצד שני, מדהים לגלות שגם בעונה השלישית "בטריבונה" עדיין מסרבת לקבל את העובדה שהיא משודרת בטלוויזיה (אומנם ערוץ 10, אבל בכל זאת) וממשיכה לא לנצל את המדיום ברמות קיצוניות ולהתנהג כמו תוכנית רדיו. שלא לדבר על כך שכמות המשתתפים שיושבים באולפן בכל רגע נתון היא כל כך גדולה, עד שאחרי שמנקים את זמן המסך של רצון את שרף, לכל אחד מהם נשאר בערך 4.5 שניות מסך בממוצע. בהתחשב בעובדה שרצון הוא אחד ממנהלי הדיונים הפחות מוצלחים שנתקלנו בהם (קצת קשה לשמור על הסדר שאתה חייב להביע את דעתך בכל נושא, גם אם זה דורש להפריע לאורחים לדבר) זה בעיקר יוצר, ממש כמו נשים בהריון, אגב, לחץ בלתי סביר על הרשתית.

בשורה התחתונה – עכשיו, שלא רק צופי הלווין יכולים להנות ממנה, הטריבונה בדרך להפוך לאירוע קאלט אמיתי. אם הם ימשיכו ככה, ויפתרו את הבעיות (פרימו, כבר אמרנו?) אנשי ערוץ 10 בהחלט יכולים לרשום לעצמם וי. אם רצון לא יצליח להביא איתו רייטינג, ספק גדול עם יש שם בכלל עתיד.

Fri, 19 September 2003

@כותרת:

דנשי שאנטי

@משנה:

@רציף:

הידיעה שכספי ציבור נזרקים לפח על בסיס יומיומי הנה דבר מקומם. איה אפילו יכולה להרגיז לחמש דקות, אבל ספק אם היא זאת שתגרום להתפרצות האולקוס הבאה שלכם (והיא תבוא, שלא יהיה לכם ספק). לראות את כספי הציבור האלה נשרפים מול עיניכם הכלות בקצב שלא היה מבייש חברות היי-טק בימי הבועה, זה כבר דבר אחר לגמרי. אולי בגלל זה כל כך הרבה מאזרחי המדינה מתחת לגיל שישים סובלים מתגובה אלרגית קשה בכל מה שקשור לערוץ 1. לא מספיק שהם עושים טלוויזיה איומה, הם גם עושים אותה על חשבוננו. מצוידים בטינה המובנית הזאת, ישבנו בשבוע שעבר לראות את "יומן", גרסא 458. שכן זאת עליכם לדעת, משלמי מיסים יקרים – "יומן" אינה תוכנית הקופאת על שמריה. "כי אמיתית היא, ולא סמל ולא דגל ולא אות. העבר מאחוריה, היא צופה אל הבאות". כיצד חידשו קברניטי הערוץ הראשון את "יומן" הפעם? בתור התחלה וויתרו על כתבות המגזין שהיו פעם לחם חוקו. גם יקר, גם ערוץ 10 עושה את זה יותר טוב, וגם - אם יהיו כתבות מגזין אי אפשר יהיה לתת לאורי דן לדבר. המשיכו בפאנל של אורחים ומרואיינים, אשר נראה כאילו הקריטריון היחיד לישיבה בו היה היכולת להרדים מספר מקסימלי של צופים במינימום שניות, או לחילופין – גסות רוח וזחיחות, במקרה של דן. אבל הטור דה-פורס של גרסא 458 הנה לא אחרת מאשר הוספתו של אביר המעגל, האח-של, דן שילון.

על פניו, הוספתו של שילון ליומן היתה אמורה להביא אחד או יותר מהדברים האלה – הסתחבקות עם פוליטיקאים, זחיחות ויוהרה, את אנדריאה בוצ'לי עם תזמורת הטיילת ו/או איזון לגאולה אבן, שהיא צעירה הרבה יותר מדי בשביל קהל צופי היומן.

אבל – דן שילון מודל 2003 מסרב להיכנס לרובריקה אותה מייעדים לו כולם. הוא רגוע הרבה יותר, דעתני הרבה פחות ואפילו מצליח ליצור רושם ראשוני של הרמוניה עם שותפתו להגשה. אולי הייתה זו התקופה שבילה במדבריות הטלוויזיוניים של שבת בבוקר אשר ריככה אותו, אבל מדובר, לטעמנו, במוצר משופר. אישית, אנחנו עדיין מתגעגעים ל"מטבחון 2", שהיתה אחת התכניות האינטליגנטיות הבודדות בלוח השידורים של ערוץ 2, אבל נלמד להתגבר על זה. בשבוע שבו מיכל זוארץ הוחלפה בשידורים חוזרים של "סטארגייט", ושילון הרגוע הגיע ל"יומן",– אנחנו מרגישים שכספי האגרה שלנו נוצלו, לשם שינוי, בצורה חיובית.

Sun, 14 September 2003

שקט משדרים

שני גברים שמנים

שער הרחמים

דבר מוזר קרה לנו בסוף השבוע - התחלנו לרחם על בוני גינזבורג. זה קרה אחרי שידור ישיר סביר בהחלט של יורם ארבל ומוטי איווניר (שהבעיה העיקרית בו, מלבד אילן לייזרוביץ המייגע, היתה בחירת המשחק התמוהה – מה יש, קבוצות ערביות זה לא מספיק אטרקטיבי לערוץ 2?), כשהתחילה "ראשון בשער" ושוב הסתבר שערוץ 1 מצליח לשבור את השיאים (השליליים) של עצמו. אז נכון, הביאו את שפיגלר, חד כתמיד, ואפילו יש אולפן חדש ומזעזע קצת פחות, אבל עדיין - קשה לבחור מה היה גרוע יותר: האיכות הטכנית של התקצירים, העובדה שהם צולמו במצלמה אחת שהייתה ממוקמת כל כך רחוק מהמגרש עד שאפילו בני המשפחה של השחקנים היו מתקשים לזהות אותם, הראיונות העילגים בסיום המשחקים, העובדה שמכל משחק ראינו בדיוק 4.5 מהלכים שלא היו קשורים זה לזה, העובדה שצוות הפרשנים לא הצליח למצוא אף מילה רעה להגיד על אף אחד (אפילו לא על גרנט, ואלוהים יודע שכולם מצאו השבוע משהו רע להגיד על גרנט), או העובדה שמדי פעם במהלך השידור אפילו דהה הצבע של השידור מהאולפן (נגמר התקציב של האנטי-מחיקון?). יש כאלה שיגידו שמי שהכי ראוי לרחמים הוא שרון דרוקר שישב ושמע תוכנית שלמה על נושא שכנראה לא מעניין לו את הקצה של הדני נוימן, אבל מצד שני - בוני ישב שם וספג בשקט את הכל והוא צריך לעבור את זה כל שבוע. אם זאת לא גבורה אמיתית – לא ברור לנו מה כן.

בטח שמתם לב

יש איזה שהוא "צדק פואטי" בזה שלמרות מסע הרכש של אשדוד, את שני הגולים כבשו שחקנים שהיו שם גם בעונה שעברה.

Fri, 12 September 2003

@כותרת:

הוד השרון

@משנה:

שרון היקרה, השמנים, וזה קורה לא מעט בזמן האחרון, חלוקים בדעותיהם. השמן הבית"רי ממשיך להיות מחובר לעם והיה מאוד רוצה ששרון תבחר את גדי. השמן המכביסט היה מעדיף שתזדקני לבד, אבל אם הוא חייב, הוא ישמח להסביר למה יואב, ורק יואב.

@ביניים:

למה גדי?

@רציף:

1.          בגלל הקומבינציה המופלאה של חיוך ועיניים. חיוך כזה אי אפשר להשיג בניתוח פלסטי.

2.          כי הוא בחור שאפשר להביא הביתה לאמא (לאמהות נורמליות לפחות. לא כאלה שעובדות בסופר-פארם).

3.          כי הוא פישל, ויצא מזה כמו גבר, ורק על זה הוא ראוי להערצתנו הנצחית. הבחור נתפס עם היד בתוך צנצנת העוגיות, אם להשתמש באמריקניזם, ובמקום להיות מועף בבושת פנים כמו פקיד שומה חמש – יצא מחוזק. בקרוב – מסע ההרצאות לגברים.

4.          בגלל שבגמלוניות שלו יש משהו שמזכיר לנו את עצמנו, פעם, כשעוד היינו נבוכים. הוא באיזה שהוא מובן בחור רגיל, לא מיוחד, כמו כולנו. אף אחד מאיתנו לא יהיה יואב, אבל גדי – למה לא?

5.          בגלל שכשלא היה לו איך להגיד משהו, הוא שם תקליט(!) של שלום חנוך, בימים שעוד היה לשלום חנוך מה להגיד בעצמו.

6.          כי הוא לא טל כרמון

7.          בגלל שלטס פייס איט – אנחנו היינו הולכים עם כל אחד שמזמין אותנו ליד אליהו. מי שיציע לנו דייט במדיסון סקוור גארדן – אנחנו מוכנים להתחייב גם לסקס.

8.          תחשבי על זה ככה – כשתתקלקל מנורה, מי יחליף? גדי לא צריך אפילו כסא בשביל זה. תוסיפי לזה את העובדה שאם תיפרדו בקהל, תמיד תוכלי למצוא אותו.

@ביניים:

למה לא יואב?

@רציף:

1.           כי מאז מתי גולן, לא נראה במזרח התיכון איש כה מחוסר חוש הומור. כלום. נאדה. אז יכול להיות שהוא יפה ועם סיקס-פק בבטן, אבל ששרון תנסי לדמיין חיים שלמים בלי לחייך. מה תעשי? תתקשרי ליגאל שיצחיק אותך?

2.           כי הוא בחור של 'דפוק וזרוק', ולא כזה שמבססים איתו קשר רציני, שלא לדבר על זה שמישהו שהוא כל כך מרוכז בעצמו, איך נאמר, לא צפוי להבריק.

3.           כי הוא נראה כמו אבי נמני.

4.           כי כל מי שמדבר על עצמו בגוף שלישי ראוי שייזרק לבריכת כרישים. נו באמת – "יואב חושב", "יואב רוצה". היחיד שהקטע הזה עבד לו זה קוביאק ב"פארקר לואיס"

5.           כי הוא לא רודריגו

6.           בגלל הדייט הכה פלצני שהוא ארגן לך. ואללה, הוא גם יודע לקנות ספרים לבד ואפילו לקרוא אותם (לפחות את הכריכה). המשאית עם הצל"שים בדרך.

7.           כי הוא הרבה יותר מדי מיודד עם האקסית שלו. התמונות שלהם ב"מצעד האהבה" מחשידות במקרה הטוב, ומרשיעות במקרה הסביר. גברים אמיתיים משאירים מאחוריהם אקסיות עם תאוות נקם, לא חיבה ורכות.

8.           כי כמו שכל אחד שעושה כושר יכול להגיד לך – שרירים הופכים לשומן בסוף.

@ביניים:

למה כן יואב?

@רציף:

1.          כי הוא נראה כמו אבי נמני.

2.          מאותה סיבה מוזרה שבגללה כדורגלנים ודוגמניות מתחברים. משהו בקשר לשימוש משותף במרכך שיער.

3.          כי חתונה הרי לא תצא מזה, אז לפחות שיהיה כוסון

4.          כי כשתיכנסי אתו למועדון – כל הבנות "יפרגנו"

5.          כי אין אתו הפתעות – ברור מראש במי הוא מאוהב (וזה מתחרז)

6.          כי הוא יפה - יכול להיות שבקרב חוגים מסוימים זה נחשב לסוג של פשע נגד האנושות  שאין עליו כפרה (כמו "המפגע המרכזי"), אבל מדובר בצביעות מהסוג שמאפיין בדרך כלל פמיניסטיות לוהטות שיגנו על הזכות של אישה על גופה - כל עוד היא לא בוחרת לעשות משהו שלא נראה להן. ממתי להיראות טוב הפך להיות סוג של חסרון? ואם זה ככה, איך זה לא השפיע עד היום על הקריירה של יעל בר זוהר?

7.          כי יש לו שורשים יהודיים - מה רע? קצת ידישקייט עוד לא פגע באף אחד (חוץ, אולי, מאורי אורבך, אבל זה באמת מקרה חריג - ואולי גם יגאל עמיר).

8.          כי הוא לא טל כרמון

9.          כי הוא מקורי - במיוחד לקראת הסוף פתאום התברר שמבין כל הגברברים שהקיפו אותך כמו זבובים מסביב לשווארמה, יואב הוא היחידי שבאמת השתדל. להפתיע, לרגש, להיות קצת אחר. הדייט שהוא ארגן לשרון, למרות הכשלון הצורב, היה עדיף על זה של יגאל (בוא'נה, זה היה ממש רעיון מבריק לקחת בחורה למקום שאליו אתה מבין את כל הבחורות) ובטח על נאום הדמעות המביך של רודריגו 

10.     כי הוא קורא ספרים - נכון, יש לו נטייה לצטט מהם בתדירות הרבה יותר מדי גבוהה. אבל בינינו, במצב של היום, גבר שיודע איך נראית חנות ספרים הוא מציאה לא קטנה. וחוץ מזה, אם אתם הייתם מואשמים שאתם פרצוף יפה ולא יותר, סביר להניח שהייתם לא פחות גרועים.

@ביניים:

למה לא גדי?

@רציף:

1.          כי השטיק של 'אני אנדרדוג' לא עובד על אף אחד

2.          כי הוא לא רודריגו

3.          כי יהיה לך כאב תמידי בצוואר מלנסות לראות מה הוא עושה.

4.          בגלל בדיחות ה"איך מזג האוויר שם למעלה?"

5.          כי בשורה התחתונה – מדובר בחנון. האם את באמת רוצה חיים בפרברים עם 2.4 ילדים וכלב? (שלא לדבר על הגובה של הילדים. רק תחשבי על הלידה).

6.          בגלל האוזניים.

7.          כי כדורסלנים ישראלים לא מזדקנים כמו מייקל ג'ורדן, אלא יותר בכיוון של גור שלף ונדב הנפלד.

8.          כי שתיקות זה אמנם באופנה עכשיו, אבל חייבים להודות שזה הרבה יותר הולם ילדים של ראשי ממשלה.

9.          וחוץ מזה, כדורסלן - לא נעים להיות אלו ששוברים את הכלים אבל בירור שעשינו עם אנשים שממש מעורבבים בתחום ספורט העלה שאף אחד לא שמע עליו מעולם. יכול להיות שמדובר בסוג של מצג שווא?

10.     שלא לדבר על האנוכיות - הוא אומנם לקח אותך לארוחת ערב ביד אליהו אבל משום מה נראה שזה היה העיקר בשבילו. אחרי הכל, הערב שסידרה לו ההפקה היה הזדמנות חד פעמית בשבילו לדרוך שם על הפרקט

Fri, 12 September 2003

@כותבוקסה: השמן הלא-נכון

@משנה:

@רציף:

סוג מאוס במיוחד של בני אדם הוא זה שבאים אליך ואומרים לך – "יש חדשות טובות, וחדשות רעות". תמיד, אבל תמיד – הרעות יותר רעות משהטובות טובות. אז הנה מקרה כזה. יש לנו חדשות טובות וחדשות רעות בשבילכם. החדשות הטובות הן (ואלו חדשות טובות מאוד) – ה"סופרנוס" ו"הבית הלבן" חוזרות למרקע הטלוויזיה של כולנו, ולא רק של עשירי האינטרנט המהיר. החדשות הרעות – מי שמחזיר אותן למסך זו טלעד. באותה המידה, החדשות ש"קשת" קנתה את "חברים", ותשדר אותם יחד עם "ביפ" הן ברכה וקללה כאחד.

מצד אחד – מגיע לטלעד שאפו גדול על זה שהיא קונה את הסדרות האלה. באמת שאפו. מצד שני – היחס של טלעד לסדרות הרכש שלה הוא בערך כמו היחס של משטרת ישראל לאוכלוסיה הערבית. כל מי שניסה אי פעם לעקוב אחר סדרת רכש המשודרת בטלעד גילה שמדובר בדבר חמקמק – שעות שידור משתנות, הפסקות פרסומות / חדשות אינסופיות והכי חשוב – כל הסדרות משודרות בשעות הקטנות של הלילה. הדברים ש"קשת" עושה לעונה החדשה של "אלי מקביל" בשביל לשדר עוד סיכום ועוד לקט של "כוכב נולד", לא מקובלים אפילו עלינו, שכל מה שיעשו לאלי מקביל ישמח אותם. התחושה שלנו היא שהן טלעד והן "קשת" (ובהרחבה – ערוץ 2) נהיו המכבי תל-אביב בכדורסל של הטלוויזיה. קונים כל מה שטוב, לא כי הם באמת צריכים אותו – פשוט כדי שלא יהיה לאחרים. אז מה אם נושיב את הסדרות החדשות על הספסל לכל השנה? מישהו צריך לנפנף במגבת לא?

אז בואו נהיה לארג'ים ונקווה שהפעם טלעד וקשת יחרגו ממנהגם ולא "יטלעדו" גם את הסדרות המשובחות האלו. אם לא, אז אנחנו רק מבקשים שכשאתם משבצים את הסופרנוס – אם אפשר שזה יהיה לפני פרייז'ר, כי אנחנו כבר נופלים מהרגליים.

Fri, 12 September 2003

@כותרת:

מיאמי היס

@ביניים:

אפשר להתווכח על המספרים, אם מדובר ב- 23 מיליון או 15 מיליון או תשעה מיליון (זה לא כסף), אבל העובדה היא ש- CSI: Miami היתה הסדרה הכי נצפית בארצות הברית בשנה האחרונה (יחד עם אחותה הגדולה CSI). הסדרה היא לכאורה עוד סדרת מתח סטנדרטית – בתחילת הפרק יש גופה (או גופות), עד סוף הפרק נמצא מי הפושע וננקנק אותו. ההבדל הוא שכאן אין בלשים מסוקסים, זונות טובות לב ופושעים לא מגולחים (או ההפך? אנחנו כבר לא מבדילים), אלא צוות של חננות, חוקרי מעבדה לזיהוי פלילי שהנשק העיקרי שלהם הוא אור כחול, ומזל לא רגיל עם ראיות שמסתדרות סבבה. כוכב הסדרה הוא לא אחר מאשר מיודענו דייויד קארוזו הג'ינג'י, אשר לאחר תפקיד חושף ישבן ב- NYPD, החליט שהוא יכול יותר טוב, וגמר עם סרטים כמו "ג'ייד". קארוזו עגמומי מתמיד, מנסה לשווא למלא את המוקסינים ללא גרביים של דון ג'ונסון, ואפילו עזרתן של קים דלייני אהובתנו ("פילי", "NYPD") ואיינסלי הייס מ"הבית הלבן" לא מצליחה להוציא אותו מהעגמומיות האומרת – "איך, איך בזבזתי כל כך הרבה זמן בקריירה שלי סדרות כמו מייקל הייס?". מבחינה ויזואלית שתי הסדרות מאוד אוהבות להשתמש בגרפיקה ממוחשבת – כשדייויד קארוזו מדבר על רעל, נראה הדגמה של מערכת העיכול האנושי פועמת בתוך גופו של הקורבן, ועוד לא התחלנו לדבר על צילומי נתיחות הגופות המלבבים.

השאלה הגדולה היא איך, בהנתן כל האמור לעיל, שוברות שתי האחיות (יש דיבורים על עוד אחת בדרך. אם יותר לנו להמליץ – "סי.אי.איי: אבו-כביר" בכיכוב של פרופסור יהודה היס) את כל שיאי הרייטינג בארצות הברית? האם האמריקאים סופית וללא תקנה התחלקו על הראש?

התשובה היא כן, אבל זה לא קשור. הסיבה ששתי הסדרות מצליחות למרות נתוני הפתיחה הבעייתיים היא שהסדרות האלה הן לא סדרות משטרה. הסדרות האלה משלבות תעלומות בלשיות של פעם ("אה-הה! ברגע שגרבת את החותלות שלך ידעתי שאתה הרוצח! רק יוצאי ווסטרשייר הולכים עם חותלות!") עם רמזים קטנים המפוזרים לאורך כל הדרך, ותאמינו או לא – תכניות מדע פופולרי של ערוץ 8 – "המממ... לקורבן יש מיקרו אורגניזמים בפצע הדקירה. מיקרו אורגניזמים כאלו חיים רק בעומק של 15 רגל!". ככה שמי שרואה סי.אס.איי מיאמי לא מקבל רק סדרת משטרה – הוא מקבל גם תעלומה בלשית וגם מרגיש שהוא למד משהו באותו הכסף. לא ברור לנו מתי נשתמש בידע על איך אפשר להרוג מישהו עם ניקוטין וקונדום, אבל תהיו בטוחים שנשתמש בזה מתישהו.

Tue, 09 September 2003

@כותרת:

מן העמק, אל המים

@משנה:

הפרק של רחוב קסומסום שלא תראו

@רציף:

נח: ברוש! ברוש!

ברוש: כן נוח...

נח: אתה ער ברוש?

ברוש: לא. אתה לא רואה שאני ישן?

נח: אבל יש דו"ח וועדת אור! איזה מתח!

ברוש: נח – תספור מאחד עד עשר, ותעיר אותי שייגמר.

נח: אבל ברוש! זה חשוב! אומרים רעידת אדמה, אומרים יום כיפור!

ברוש: מה זה יום כיפור?

נח: אני לא יודע! בואו נשאל את צחי

ברוש: צחי! צחי! מה זה יום כיפור?

צחי: שלום נח! שלום ברוש! היום נלמד מה זה יום כיפור!

ברוש: כאילו דה?

צחי: ברוש, באמת. אם תמשיך עם הגישה הזאת, נעביר אותך לערוץ הילדים, ואתה יודע מה עודד מנשה עושה לבובות שמרגיזות אותו? לא חשוב. כשאומרים יום כיפור מתכוונים שתפסו מישהו לא מוכן.

נח: את המשטרה?

צחי: מה פתאום? את ערוץ 2.

ברוש: אבל היה להם ערב שידורים מיוחד! היה להם פרק מיוחד של אהבה מעבר לפינה שבו יהודה לוי יוצא עם בחורה ערביה, היה את ארז טל שהנחה בערבית, והיתה מהדורה מיוחדת! לא סתם מהדורה צחי – מהדורה מורחבת!

צחי: אהמ. ברוש – לא היה שום דבר מזה.

נח: אפילו לא "פיצוחים" בערבית?

צחי: לא.

נח: טוב, נו, אלו ערבים.

צחי: לא יפה נח! איבתיסאם תעלב!

ברוש: איבתיסאם זה הדור החדש של הקסאם?

צחי: ברוש! נח! אני אשלח אתכם למשה אופניק! או נוסבאום!

נח: טוב, סליחה, סליחה. איך זה שאתה ער כל כך מאוחר צחי?

צחי: אה, אני ראיתי את הסרט על אליק רון בערוץ 10.

ברוש: ערוץ 10? תזכיר לי?

צחי: זוכר שהיה פעם שוקולד אינטרמצו של "ורד הגליל"? שוקולד ממש טוב? אבל הוא נעלם ונשארנו רק עם השוקולד פרה?

נח: אהההה! ערוץ 10!

ברוש: למה הסרט על אליק בליק לא היה בערוץ 2?

צחי: נו באמת, הוא גם היה איטי, גם מדהים, גם דיברו בו בעברית יפה, וגם אי אפשר להתקשר ב- SMS להצביע!

אלמו: שלום חברים!

כולם: אלמו!!!!

אלמו: מה קורה? איפה איבתיסאם?

נח: היא תקועה במחסום, היא תיכף תגיע. עניין של כמה שעות.

ברוש: גם אתה ראית את הסרט על אליק אתמול?

אלמו: למה?

ברוש: אתה יודע, דו"ח ועדת אור. אמרו שהמשטרה אלימה.

אלמו: אבל היא תמיד היתה אלימה.

צחי: באותה מידה לכולם. כולם שווים, כולם שונים!

אלמו: מה פתאום באותה מידה לכולם? מה קרה לך צחי? שוב פעם אכלת מהפטריות של קיפי? אמרתי לך שזה רק לקיפודים. צחי, אתה לא קיפוד!

צחי: אני מצטער, פשוט הבטיחו שיהיה יום שידורים מיוחד בטלוויזיה אבל כשישבתי לראות זה נראה כמו סתם עוד יום רגיל עם אותם פרשנים ואותם פוליטיקאים כמו תמיד. חוץ מהסרט על אליק בליק הכל היה כל כך משעמם עד שנהייתי רעב ונגמרה לי הבקלאווה.

ברוש: אי אפשר היה פשוט להושיב את אליק שידבר עם כולם במקום כל הוועדה הזאת?

אלמו: מה פתאום. איך היו עושים אז יום שידורים מיוחד?

נח: אבל זה היה חשוב! הם דיברו על התחושות הקשות של ההפליה, ועל ההסתה נגדם.

ברוש: מי אמר את זה? השוטרים?

נח: לא, הערבים!

אלמו: היו ערבים בטלוויזיה? בערוץ 2?

נח: בטח!

ברוש: אז זה באמת היה יום שידורים מיוחד.

Sun, 07 September 2003

@כותרת:

סופשבוע פרוע

@רציף:

תרשו לנו להמר שרק צופי ספורט הארד-קור אמיתיים (מה שמכונה אצלנו "הקומץ"), כאלו שיראו אפילו את אליפות אסיה בקרלינג (כן, יש ספורט כזה) הצליחו לצלוח את שלושת המשחקים נבחרות ישראל בכדורסל ובכדורגל ששודרו בסף השבוע. ההימור הפרוע הזה (כמעט כמו האישיות של עמית הורסקי) מתבסס על שני נתונים מרכזיים: הראשון -  המשחקים של נבחרת הכדורסל היו כל כך עלובים ומשעממים עד שאפשר היה לחוש דרך מסך הטלוויזיה איך השחקנים, הצופים, ויותר מכולם, צוות השידור, ניב רסקין וצביקה שרף (המצויינים, דרך, אגב, במיוחד כשחושבים על זה שהם ישבו באולפן והיו תלויים בחסדיו של במאי שוודי סהרורי) מעבירים את זמנם בתקווה, ספק תחינה, שהשופטים יעשו מעשה וישרקו לסיום המשחק (וכן, אנחנו יודעים שזה לא עובד ככה בכדורסל, אבל גם נבחרת ישראל לא).

השני – נבחרת כדורגל שמציגה יכולת בזיונית שכזאת באחד מהרגעים הכי חשובים שלה פשוט לא מסוגלת להתמודד עם ההיצע הטלווזיוני המשובח ששודר בערוצים האחרים.

תוסיפו לזה את השידור של ערוץ "כן, מיכל זוארץ היא מנחה ראויה" אחד, שהצליח תוך 10 דקות להזכיר לכל מי ששכח במהלך הפגרה את מוראות (או שמא מאורעות) "ראשון בשער". שתי דקות לתוך שידור הצליח בוני גיזנצבורג להביך את עצמו פעמיים (שזה, חייבים לציין, עדיין נחשב ליום מוצלח שלו), להגיד שגרנט עולה למגרש עם הרכב של 6 שחקנים ואז להקריא בבטחון גדול את שאר המשחקים של נבחרת ישראל, אבל לטעון שאילו המשחקים שנשארו לסלובניה. אמנם ניר לוין הרשה לעצמו לשתי שניות למתוח ביקורת (רק לא על המאמן, חס וחלילה), אבל ההפסד היה כל כך צפוי מראש (כמעט כמו החילוף של גרנט בדקה 75), שבסוף השבוע הזה, המתח היחידי בטלוויזייה שלנו הייתה השאלה במי תבחר שרון?

Fri, 05 September 2003

@כותרת:

וואי, וואי, וואי.

@משנה:

השמנים, תאמינו או לא, מצאו משהו ראוי לראות ב- YTV

@רציף:

בשלב הזה, אם יורשה לנו לקחת הימור, המגמה ברורה גם לכם. אלא אם כן ביליתם את החודשים האחרונים בתא כלא מבודד עם מייג'ור ג'ורג', גם אתם כבר יודעים שמאז פרק הסיום של משחק החיים התחולל מהפך (ואנחנו לא מתכוונים להיפוכים ששקספיר מבצע בקבר מאז שהוא ראה מה קרה לרומיאו ויוליה שלו). טלנובלות אאוט  - תוכניות מציאות אין. (ולקוראינו במתקן 1391 להלן תקציר: שירי, נינט, שרון, רודריגו הולך, יואב, יגאל, אמא של שרון, גדי, נינט, שירי, רודריגו חוזר, נינט). אבל עכשיו הגיע הזמן להודות שמה שקיבלנו עד עכשיו היה רק חיקוי דהוי של המציאות (תרתי משמע). כל ההיסטריה והדיונים הציבוריים שעברנו הקיץ (כמו שאומר הפתגם הידוע "כשהתותחים שותקים - טבלאות הרייטינג רועמות") הולכים להראות לא רלוונטיים (מי אמר דוקומדיה?) וקטנוניים (דוקומדיה, כבר אמרנו?)  לעומת "פרויקט Y", תוכנית המציאות החדשה של ערוץ YTV (סוג של בית קברות טלוויזיוני).

הפעם לא מדובר במניפולציה מסוג "קחי אותי שרון, את תקבלי דירה ואני אשן במלון", אלא בדבר האמיתי. 15 צעירים נכנסים לווילה מלאה במצלמות ולא יוצאים ממנה במשך שלושה חודשים. כל שנייה בחיים שלהם מתועדת וכל ערב משודר תקציר ובו רגעי השיא של היום. פעם בשבוע, בתוכנית מיוחדת, הצופים יזכו להעיף אחד מהם הביתה בבושת פנים (בקרוב אצלך, יואב). הם יילחמו, יעבדו, ויחשפו את עצמם, הכל כדי לזכות להגשים את החלום הישראלי (לא, לא להעיף את כל הערבים מהמדינה): להגיע לטלוויזיה. או ליתר דיוק, להפוך למנחה הבא של "Y בלילה". ואם לשפוט על פי שלושת הפרקים ששודרו השבוע, וסיקרו את תהליך המיונים, פרויקט Y מסתמן כלהיט בסדרי גודל לאומיים (כמו "שישי עם מיכל", אבל לא).

הרעיון לקבץ בבית אחד 15 אנשים שהדבר היחיד שמנחה אותם הוא 'להתפרסם' ומוכנים לעשות הכל, ואנחנו מתכוונים להכל, כדי לחלוק את המסך עם אושיות תרבות כמו אריק משעלי, (וזה המקום למחות על העובדה שהבלונדינית שהביאה איתה צילומי העירום והודיעה שהיא נהנית לחשוף את עצמה, עפה כבר בשלב המיונים הראשון - היא הייתה יכולה להיות עוגן רציני, תרתי משמע), להעביר אותם גיבושון ולתעד את הכל מסביב לשעון, הוא כל כך מופרך עד שאין ספק שמהר מאוד הוא יהפוך לקאלט. נכון, זו לא הפעם הראשונה שעושים את זה, אפילו לא בארץ, אבל נראה שבשנים שחלפו מאז "החפרפרת", למדנו משהו על תכניות ריאליטי.

כבר בשלב המיונים – והנה עצה קטנה להפקה, בפעם הבאה אפשר להרגיע עם הטקסטים הדרמטיים של הקריינית -  אי אפשר שלא היה לשים לב לכמה מהטיפוסים שהולכים להפוך את החיים של כולנו להרבה יותר משעשעים. למשל צי'נו, שילוב קטלני בין ארס פואטי לחוליו איגלסיאס ג'וניור ששורף את המסך, ל??? הלסבית, שהמשפט הראשון שהיא אמרה היה "אני לא מסתדרת עם נשים סטרייטיות", מה שמבטיח, אין ספור רגעים משעשעים וכמובן, ??, אחד האנשים היותר סימפטיים שראינו, שעוקף את כברה בסיבוב והולך להיות אתיופי המחמד של המדינה.

אם יטפלו בזה נכון, יעשו תוכנית סיכום יום ראויה בכל לילה, ישדרו את תוכנית הסיכום השבועית בערוץ 2  - שבטח ישמח לקבל איזה תוכנית מציאות שתחזיק את הרייטינג, במיוחד בהתחשב בעובדה שהם  לא יוכלו למשוך את העניין הזה עם שרון עוד הרבה זמן (למרות שלאור המריחה של השבועות האחרונים די ברור שהם מנסים), ואולי אפילו יפתחו ערוץ בתשלום שיאפשר לראות שידור ישיר מהבית (ומהמקלחות) לאורך כל היום ההצלחה מובטחת. לדעתנו, יש סיכוי סביר שתוך שבועיים אנשים כאן לא יזכרו מי זאת בכלל שרון.